לילה בלי כוכב

לא מזמן יצא לי לראות שוב את "אודסה הקטנה", סרט הביכורים הנפלא של ג'יימס גריי. אני אמנם שונא את המושג סרט קטן בהקשר של סרטים שאינם עתירי תקציב, אבל "אודסה הקטנה" עונה בדיוק על ההגדרה הזו – טרגדיית פשע משפחתית-שכונתית עם עלילה רזה, כמעט נטולת התרחשות, הרבה אופי ושחקנים פנטסטיים (טים רות' ואדוארד פרלונג, שעושה תפקיד דומה מאוד לזה שעשה ב"אמריקה X").

"אודסה הקטנה" הוא וריאציה בטעם קלופס – בכל זאת, מספר על משפחה יהודית – על "רחובות זועמים" של מרטין סקורסזי, שסימנה את הקריירה של גריי כהבטחה הגדולה של הוליווד. אם קוונטין טרנטינו העלה על נס את השוליים של הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים והעביר אותו דרך פילטרים גודאריים, גריי לא התבייש להיות מושפע מהקאנון של אותו עשור, בעיקר סקורסזי ופרנסיס פורד קופולה. הסרט הבא שלו, "רחובות מושחתים", כבר היה שאפתני יותר, אפי יותר ועם תקציב גדול וכוכבים – מרק וולברג, שרליז תרון, חואקין פיניקס, פיי דונאוויי וג'יימס קאן – אבל סבל מהתערבות כירורגית של הארווי וויינשטיין, שעיכב את תאריך היציאה, שינה לו את הסוף, קיצץ וסירס אותו, וכהרגלו גם האשים את גריי בכישלון שלו. שבע שנים לקח לגריי להתגבר על טראומת וויינשטיין (ובהתחשב בעובדה שיש אנשים שמעולם לא השתחררו ממנה הוא עוד איכשהו יצא בזול), ולביים את "הלילה הוא שלנו", הסרט החדש שלו, שמיום חמישי האחרון מציג גם אצלנו.

"הלילה הוא שלנו" מספר על משפחה יהודית של אוכפי חוק (רוברט דובאל ומארק וולברג), שהבן הצעיר שלה, בובי גרין (חואקין פיניקס שמסתמן, אפילו כאן, כאחד השחקנים המובילים של זמננו), עושה חיל בעולם המועדונים והפשע הזוטר של ברוקלין. אינטריגות פנים-משפחתיות והסתבכויות עם החוק מעמידות אותו בקונפליקט בין החיים הפרטיים והעצמאיים שפיתח, בהם הצליח להתנתק מהטבור המשטרתי של משפחתו (והתחבב על יזם רוסי בגילומו של מוני מושונוב, בתפקיד שמזכיר קצת את ארמין מולר-סטאהל ב"סימנים של כבוד"), לבין המחויבות שמתבקשת מהדם שזורם בעורקיו ומוליכות אותו להחלטה שמשפיעה על הסביבה כולה. זה גם בדיוק הרגע שבו "הלילה הוא שלנו" הופך ממחווה מרגשת ומעוררת התפעלות לקולנוע של שנות השבעים, לסרט מייגע, מטרחן ונטול רגישות. אם לוקחים בחשבון ש"הלילה הוא שלנו" הוא טייק-אוף מהופך על "הסנדק", יש כאן גם מידה מרגיזה של יומרנות ונפיחות.

קשה שלא להזדהות עם ההערצה של גריי למאסטרים של שנות השבעים, אלא שמוטיבציית היתר שמנחה אותו להשתייך אליהם ולייצר קולנוע בעל אופי דומה, גורמת למחוות גסות ומגוחכות, שמעיבות על הכשרון העצום שגלום בו. אל מול סצינת מרדף מרשימה ועוצרת נשימה, ששווה לבדה את כל הסרט, ישנן סצינות פתטיות – נסו לראות את הוויכוח בין פניקס לאווה מנדז מבלי להתפוצץ מצחוק – ומהלכי עלילה שגם היותם הומאז' לסרטים גדולים לא מצדיקים את הנדושות שלהם (כן, הבנו, הדג מסריח מהראש שבו אף אחד לא חושד. אל דאגה, זה לא ספוילר). הדיכוטומיה הזו מבהירה את החולשה הבולטת ביותר של "הלילה הוא שלנו" – התסריט.

אם גריי באמת רוצה למצות את הפוטנציאל ההיסטרי שגלום בו – הייתי רוצה להאמין ש"אודסה הקטנה" הוא לא היוצא מן הכלל בפילמוגרפיה שלו – הוא חייב לעצור את אובססיית טור הזהב של הקולנוע האמריקאי ולהתחיל לפתח קצת אישיות; להפסיק לרצות להיות "כמו" ולעשות "כמו". זה טוב ויפה לרצות ללהק שחקנים מ"הסנדק" – ג'יימס קאן בסרט הקודם, דובאל כאן – אבל כדי להיות הבמאי הגדול שהוא יכול להיות, אולי כדאי לו להיפטר מפוזת האוטר, להפסיק לכתוב לעצמו ולהתרכז בבימוי.