תמונת מוצב

אם היה לנו שקל על כל פעם שכתבנו בוואלה! תרבות על הצלחה של הקולנוע הישראלי השנה, כבר היינו מזמן בעלי מניות שמתבאסים מירידות השערים בבורסה. "מדוזות" משתלטות על קאן, "בופור" מנצח בברלין וששון גבאי לוקח את האוסקר האירופי הן מקצת הדוגמאות היותר בולטות להכרה עולמית בקולנוע הישראלי. וזה לא רק הקולנוע. היי, גם הטלוויזיה שלנו עושה חיל. כל מיני עוטי חליפות רמי דרגים ומקבלי החלטות בארצות הברית טרחו לקנות פורמטים מקומיים, ואנחנו לא מדברים אפילו על שעשועונים; לא, לא – סדרות דרמה מקוריות, ממש מכאן – "בטיפול" ו"מסודרים" - הצליחו לחצות מרחקים טרנס-אטלנטיים ולנחות על המסכים מעבר לאוקיינוס. ובלי שממש נשים לב נראה שהעולם, חוץ מלפרגן לעשייה הישראלית, רומז לנו שכנראה הגיע הזמן לשים בצד את התירוצים, ויאללה, להתחיל לעבוד.

יוצרים ישראלים לדורותיהם ולסוגיהם טורחים להזכיר – או שמא זאת התקשורת שטורחת להזכיר להם – את ההצלחות הישראליות ביחס לעולם. אבל העולם, כך זה נראה, מודע כבר מזה זמן מה לכך שהפך לכפר גלובלי, ושההצלחות יכולות (וצריכות) להיות ביחס לעצמן. "בופור", מבלי להידרש לשאלה אם הוא סרט טוב או רע, הוא לא סרט ישראלי, בטח שלא במובן של "אני לא הולך לסרטים ישראלים". הוא ישראלי כי הוא סרט שמספר סיפור שהתרחש בישראל, ויכל להתרחש רק כאן מבחינה היסטורית, אבל אין שום דבר ישראלי באיכות הצילום, או בטיב התאורה, או במהימנות התלבושות. סרט לא חייב להימדד באיכותו מול סרטים שהגיעו ממדינה אחת – הוא פשוט סרט, מוצלח או לא.

אז גל אושר מקומי, תחושת הציונות והאחדות שטפו את כולנו כששמענו את הבשורות על כך ש"בופור" הוא אחד מחמשת המועמדים לאוסקר. בטח, מה – מדינה קטנה, הרבה אויבים, המבקרים אנטישמיים, וסוף סוף אנחנו מראים להם מה אנחנו שווים. ממש כמו שכל הצלחה מקומית שלנו גורמת לנו להזדקף בגאווה. כן, גם מוני מושונוב מקבל תפקיד גדול בהוליווד, ואפילו לא של חייל או מחבל. אבל שנת 2007, ותחילתה המבטיחה של 2008, צריכות לרמוז ליוצרי ישראל שזה הרגע להפסיק להתבכיין על מצב התרבות ודלות התקציבים, ולהתחיל להזיז את התחת ולעשות את האמנות שלהם, כי נגמר עידן התירוצים. זה לא שאנחנו מזלזלים בחשיבות התקציבים לאמנות, בוודאי במדינה שבה השוק לנצח יהיה תלוי בסבסוד ממשלתי, וכמובן שגם אנחנו יודעים שיותר תקציבים שווים יותר סרטים ששווים יותר תוצרת ראויה, אבל הנה, יש מי שעם כל המגבלות הידועות מצליח לפרוץ את החומות, וזה לא בגלל שהוא מקורב לאולמרט. זה בגלל שהוא מוכשר.

אם תשאלו אותנו, גם מצב התקציבים עומד להשתנות עכשיו; נשיא המדינה ושר המדע, התרבות והספורט מיהרו לקפוץ על ההזדמנות ולברך את יוצרי הסרט בזמן מסיבת העיתונאים באקט שהזכיר את שיחת הטלפון ההיא בין פיני גרשון לאריק שרון ("אני אוהב אותך", "גם אני אוהב אותך") או הנפת המדליה האולימפית של לימור לבנת. אז ברור למדי שבישראל כמו בישראל – קודם מגיעה ההצלחה, ורק אחר כך מגיעים האופורטוניסטים שמבקשים לממן אותה ולרכב עליה. כל אחד מ-120 האופורטוניסטים שיושבים בירושלים רוצה היום להיות זה שיגדיל את תקציבי הקולנוע, כדי שבשנה הבאה יוכל גם הוא, אולי, לחבק איזה פסלון מוזהב.

"פתאום העולם מזהה שקורה פה משהו והעולם סקרן ליצירה הישראלית" אמר אמש רון לשם בתגובה לידיעה שהוא בדרך לאוסקר. אולי, ואולי העולם לא סקרן דווקא ליצירה ישראלית, הוא סקרן ליצירה טובה באשר היא. ממש כמו שאנחנו כאן סקרנים לסרטים ולסדרות טובות, בלי להתעסק כל כך הרבה במוצא או בלאום שלהם. סרטים טובים, כמו סדרות טובות, כמו ספרים או אלבומים, מגיעים מאנגליה או מרומניה או מקוריאה, וזה לא באמת משנה. כן, הגיע הזמן שהם גם יתחילו להגיע מישראל.