בובה, את באה לכאן הרבה?

לארס לינדסטרום (ראין גוסלינג) הוא בחור ביישן. זה ברור כבר בתחילת הסרט, כאשר גיסתו קארין (אמילי מורטימר) הולכת איתו מכות רק בכדי שיעמוד בהבטחתו לאכול ארוחת ערב איתה ועם בעלה, כלומר אחיו, שגרים מולו. קארין וגאס דואגים ללארס. הוא לא יוצא מהבית (לא מדיכאון, אלא כדרך חיים) ועל בחורות אין בכלל על מה לדבר. יום בהיר אחד מודיע להם לארס שהוא מצא את הבחורה המושלמת, ביאנקה שמה, והיא ממוצא ברזילאי-שוודי מעורב.

ביאנקה היא אמנם בובת מין שלארס הזמין מהאינטרנט, אולם ניכר שהוא באמת מאוהב בה; לטענתו ביאנקה מגיעה ממשפחה דתית מאוד, ולכן הו מבקש מאחיו ואשתו שישכנו את חברתו בביתם, לפחות עד החתונה. בני משפחתו המיידית (ההמומים) ממהרים לקחת אותו לרופאה (פטרישיה קלארקסון בתפקיד מצוין), שמסבירה להם שהדבר הכי טוב לעשות הוא לקבל את העובדה שביאנקה היא בת זוגו של לארס ולהתייחס אליה כאילו הייתה בשר ודם.

זו פחות או יותר הנקודה בה הסרט מוצא את הכיוון המקורי והאישי שלו. העמדת הפנים מאומצת חיש מהר על ידי כל אנשי העיירה (כמעט בלי יוצא מן הכלל שמקבלת את הזוגיות המוזרה בהבנה ובאהבה. מנקודת המבט הזו מזכירה מעט את "תקועים לנצח" של האחים פרלי, סרט שבו מאט דיימון וגרג קניר הם תיאומים סיאמים שחיים בעולם שבו לאף אחד זה לא נראה מוזר.

למרות ש"לארס והבחורה האמיתית" מוגדר, או לפחות משווק, כקומדיית אינדי, על הפן הקומי שלו יש מעט מאוד מה לכתוב הביתה. יש גבול כמה אפשר לצחוק ממישהו שמדבר לבובות מין, גם עם השיחות משתנות משיחות חולין לכדי וויכוחים ומריבות; כל דבר מצחיק בסרט הזה קשור לעובדה שמתייחסים לביאנקה כאילו היא בחורה אמיתית מה שממצה את עצמו די מהר. דווקא ההתייחסות לסרט כדרמה או אפילו כסיפור אהבה (על ידי הצופים ועל ידי מכריו של לארס) היא זו שהופכת את חווית הצפייה למקורית ומעניינת. "לארס והבחורה האמיתית" מספק, בהקשר הזה, שאלות מוסריות/נפשיות מעניינות: מתי אהבה לבובה נהפכת לטאבו? והאם הנצחיות של הזיוף והעובדה כי חפצים, בניגוד לאנשים, לעולם אינם נוטשים, הופכת אותם לנגישים יותר למערכות יחסים?

"לארס והבחורה האמיתי" הוא לא סרט מרתק, אבל הוא סוג של יחיד במינו. את השאלות הפילוספיות והבעיות המוסריות שבו הוא מצליח להעביר כמעט כבדרך אגב, ואת ההתפתחות שלו שקשורה בעיקר לזוג המוזר ולקבלתם/ אי-קבלתם בחברה הנורמלית, קשה מאוד לצפות. הוא עשוי ברגישות ובצניעות, אבל זה דווקא הסוף שלו שגורף את על הקופה והופך אותו לשווה לצפייה. אם כולנו ראינו אלפי סרטים שהתחילו (והמשיכו) מעולה ונהרסו בזכות סוף נדוש/צפוי/מוסרני/קיטשי, "לארס והבחורה האמיתית" הוא הדוגמה ההפוכה. כלומר, אם "לארס והבחורה האמיתית" הוא סרט חמוד, הסיום שלו כבר הופך אותו לאחלה סרט.