ב"שישה משתנים וקבוע אחד", תערוכת היחיד של יעל עמית (29) בגלריה אלפרד, מוצגים שני ציורי קיר זה מול זה. אחד מהציורים בוצע על ידי שישה משתתפים בהנחייתה של עמית. לצידו מוצג תיעוד וידאו של הפעולה.
משטור וגבולות כחלק מאמנות
אני רואה כל ציור כמגבלה עצמאית, כלומר חופש שמותנה בגבולות קבועים מראש. הרבה אמנים פעלו דווקא במרחב של המקריות, ואותי מעניין עד כמה ניתן לאבד את השליטה בלי שהעבודה תפסיק להיות אמנות. בעבודה הנוכחית יש לציור שלושה גבולות פיסיים קבועים (הגבולות של הקיר) וגבול אחד שהוא גם פיסי וגם מטאפורי: קצה גבול היכולת של הציירים. הציירים נעים כביכול בחופשיות, אך מוגבלים על ידי הגוף של עצמם. קבעתי גם חוקים לגבי אופי ואופן הפעולה. לכל יצירה יש חוקים והגדרות, ויש חוקים של זמן, תקופה, סגנון, מה שנכון או לא, מה ש"הולך" באמנות ומה שלא.
מסקנות לאחר העבודה - האם כל סוג של פעולה שיש לה תגובה על הקיר היא אמנות?
אינטואיטיבית אני אומרת - בטח שלא. כמה שהפעולה היא פשוטה וילדותית, במקרה הזה היא עדיין כפופה למערכת חוקים ששומרת אותה בתוך עולם מושגים מסוים, בתוך קונטקסט אמנותי. האמנות שלי מוגדרת כאמנות לא בגלל התוצאות שלה, אלא בגלל הרעיון שלה והנושאים שהיא בודקת. בגלל זה התיעוד של העשייה הוא קריטי. הוא הלב של העבודה.
רגש בעבודה מבוססת קונספט
העבודה שלי קונספטואלית במהות שלה, והרגש מגיע בדרך כלל מהפן הויזואלי, ברמת הקו. חייב להיות ערך מוסף ויזואלי גם לעבודה הקונספטואלית, ובעיני הערך הזה צריך להכיל רגש או הזדהות. חיבור לעבודת אמנות מופעל הרבה מהרגש, וזה חיבור שפועל גם למי שלא מבין את הקונספט בכל הרמות שלו. גם יופי עובד באותה רמה, אנשים מתחברים ליופי בלי להבין את הקונספט. וגם הקונספט בעצמו, לפחות אצלי, נובע מרגש, ממשהו שמרגש אותי. בסופו של תהליך יש מקום לרגש הזה להיות נוכח.
אמנות טובה
שאלה קשה... אמנות שמשאירה מרווח של מסתורין, שהיא מדויקת בדקויות שלה, אבל לא פשטנית כמובן. אמנות שמחדשת לי משהו לגבי העולם ומשנה לי התפיסה לגביו ברמה בלתי הפיכה שמוסיפה רובד לתודעה. אמנות שמרגשת כי היא חושפת איזושהי אמת או שקר. אמנות שמחדדת תודעה מסוימת.
אמנות גרועה
אני לא יודעת מה זה אמנות גרועה. אני רק יודעת שאני לפעמים מתאכזבת מאמנות כשאני מרגישה שהמסרים פשוטים מידי, כשזה פופוליסטי או ממוסחר - כשאני חושדת בכוונות של האמן, כשזה נראה כמו חיקוי, כשזה עכשווי מידי או ישן מידי, כשכולם אוהבים או שונאים. כשבתערוכה הקודמת היה יותר טוב. כשיש תערוכה אחרת מדהימה בגלריה ליד, כשאני עייפה או לא במצב רוח, כשאני מרגישה שיש יותר מידי פוזה סביב האמן או הגלריה, כשזה מוצג בגלריה מסוימת, כשאני לא מבינה.
יצירות שהשפיעו עלייך
אמנות קונספטואלית וכל מה שקשור לשנות השבעים, פליקס גונזלס טורס, אמנות פופ, אנדי וורהול, יוקו אונו, גרגורי קרודסון, רפי לביא, נאם ג'ון פאיק, ואן גוך, אמני מופשט - רותקו, בארנט ניומן, פולוק, סיי טוומבלי, דונלד ג'אד - רק אחרי שראיתי במציאות, אמנות אדמה. והכי הכי- רוברט סמיתסון.
כשלמדתי תולדות הקולנוע השפיעה עלי במיוחד תפיסת העריכה של אייזנשטיין, נראה לי הגיוני שיש איזו שפה סמלית שאפשר להרכיב ממנה משפטים. השפיעה עליי רוח השטות ב"אינטרמישן" הסוריאליסטי, עבודות שיש בהן הומור היו חידוש עבורי, מאוריציו קאטלן. כל מיני סרטים בהשפעות פוסט מודרניות מימי ההתבגרות שלי כמו "רוצחים מלידה" ו"איידהו שלי", כשבלי לדעת מה זה פוסט מודרניזם הרגשתי שהם צודקים.
תיק עיתונות:
על קיר בגלריה אלפרד ציירו שישה אנשים לבושים שחור בגירי פסטל צבעוניים, לבקשת יעל עמית. ההנחיה המרכזית היתה לא לצייר או לכתוב אלא לקשקש, ולהחליף צבעים כל הזמן. "הנחתי את המשתתפים לקשקש ולא לצייר כדי לשאול מהו קישקוש, האם הוא אמנות, האם כל פעולה שיש לה תגובה על הקיר היא אמנות", מסבירה עמית. "רציתי להמנע ממשמעויות סימבוליות, ואם כבר יש כאלה, אז שיהיו קשורות ל'אקשן פיינטינג' או למופשט".
על הקיר הממוקם ממול לקיר המקושקש ציירה עמית צלליות של שישה לוליינים העומדים זה על זה, בצבעי שחור-לבן-אפור. "חיפשתי מצבים של מתח ואיזון", היא מסבירה. "נקודה שממנה אפשר רק ליפול או לרדת, נקודת שיא". "ציור הפעולה" המקושקש בקיר הנגדי מהווה שריד לשיא שחלף, כשלצדו מוצג בוידאו תיעוד הפעולה, החוזר על עצמו בלופ שוב שוב.
עמית לא מחפשת גימור יוצא דופן או "fine tuning" בעבודות אלה, ומעידה על עצמה שהיא יותר מכוונת קונספט: "זאת לא קונספטואליות בדיוק, אלא שהקונספט מנחה אותי יותר מאשר אופן היצירה. יש לי רעיון שאני מגלגלת הרבה זמן בראש, ובמהלך הזמן הזה אני לא מבצעת אותו. אין הרבה מוצרים בדרך". לציור הלוליינים, בשונה מהתנהלותה הרגילה, היא ביצעה רישומי הכנה במהלך השנה האחרונה. המקור לרישומים היה קטלוג של הקרקס היפני שביקר בארץ ב-1960, ובעקבותיו המשיכה לחפש ולרשום עוד דימויים של לוליינים.
הלוליינים של עמית לא קונספטואליים לחלוטין- הם לא רק סמל גרפי נקי, אלא ניכר בהם מגע היד שלה שמוסיף להם מעין "רעד" ועיוות גפיים, המעיד, אולי, על הנפילה הקרבה ובאה. "גם אם אני משחזרת תמונה זה חייב לקבל את הקו שלי ואת התפיסה צורנית שלי", אומרת עמית, "אני משקיעה בזה מחשבה- איך אני הופכת את זה לשלי".
עמית רואה בשתי העבודות "שתי קיצוניות של אופני עשייה": האחת קרובה יותר לגרפיות, נוקשה יותר, והשניה עוסקת בחוסר שליטה. קווי הגבול של עבודת ה"קשקוש" הם קווי הגבול של גופם של המשתתפים, קו הגבול העליון של העבודה מוגבל על ידי גובהם, והצורה של העבודה, המרקם שלה, תלויים בנקודה בה הם הפסיקו לצייר, משום שהגיעו לקצה גבול היכולת שלהם.
למרות שהעבודה נדמית כחופשית וספונטנית, כשמביטים בתיעוד הפעולה המשתתפים נראים כחיילים ממושמעים של עמית, הלבושים בתלבושת אחידה ומתפקדים בהתאם להוראה ולא לחלוטין מתוך רצון חופשי. "זה לחלוטין עוסק בשליטה וגבול, אפילו במשטור", אומרת עמית, "הבחירה בגירי הפסטל קשורה ללוח בית ספרי, והצבת הגבולות, הכוח, שהוא המורה".
הפעולה המשותפת על הקיר נראית כמשל על התנהלותם של אמנים, ומכיוון שהיא מתרחשת בחלל גלריה אלפרד, המשל מושלך גם עליה. חברי גלריה אלפרד, כולם בוגרי המדרשה (ואחת ממורותיהם) מתפקידים במובן מסויים כחבורת ילדי בית ספר שנעזבה לנפשה מול קיר עם גירי פסטל, ללא יד מכוונת ושולטת, כשתוצאות הפעולה על הקיר תלויה אך ורק ביכולות ובכשרון של כל אחד מהם. אלפרד פועלים ללא וסת המייצג את עולם האמנות הממוסד שיגביל אותם, כמו אוצר המבצע בחירה והיררכיה בין העבודות, אם משיקולים עניינים ואם כמייצג כוח קניה או אופנה. לטוב ולרע.
עמית מודעת לדו-סטריות שהחופש הזה מעניק: "החופש הוא חיובי כי אין לחץ לההרשים, יש סביבה תומכת לצור בה עבודות, אבל אין לך בקורת חצונית. חברי הקבוצה שומעים את הרעיון שלך, הם מביעים את דעתם לגביו, אבל הם לא יחליטו שמישהו מחברי הקבוצה לא יציג את העבודה שלו". עמית מדגישה שקיים בכל אופן ויסות אמנותי שמתבטא בבחירה הראשונית- הרכב חברי קבוצת אלפרד: "מראש בחרנו אנשים שאנחנו סומכים על העשיה שלהם, ושמייצגים אותנו בכבוד".