בסיסטית מחפשת להקה: ג'וליאן קופ

לפני כמה חודשים הוציא Julian Cope- אחד הטיפוסים המשונים יותר של האינדי הבריטי - אלבום חדש בשם "You Gotta Problem With Me", בלייבל Invada של ג'ף בארו מפורטיסהד. קופ כבר בן חמישים וזה כנראה האלבום הטריליארד שלו, אבל זה אלבום נהדר. קופ הוא אולי ווירדו עם טעם שנוי במחלוקת בבגדים (יום אחד זה טייץ וכובעי רייבים ולמחרת זה אווטפיט פוסי-מטאל א-לה סבסטיאן באך בימי Skid Row) ונושאי שיחה (הקוסמוס, שאמאניזם ופאגאניזם), ולמרות זאת הוא עדיין מנפיק מוזיקה טובה (כל עוד הוא לא מגזים עם הקטע הסקוט ווקרי שלו) ועל אף הנטיות המקושקשות שלו, הוא עדיין אדם קוהרנטי, משכיל ומעורר השראה, שבדרך כלל מעניין לשמוע אותו ותמיד מעניין לקרוא מה יש לו להגיד.

בנוסף לאלבומי הסולו שהוא מוציא בקביעות בערך אחת לשנה, הרחק מעיני חברות התקליטים הגדולות והתקשורת, עומד קופ בשנים האחרונות בראש האתר Head Heritage, בו הוא מטיף לצמחונות ומרבה ברטוריקה מיסטית. חוץ מזה הוא פועל במסגרת צמד אקספרימנטלי בשם Queen Elizabeth, וביחד עם שני חברי ספיריטואלייזד הוא מנגן בהרכב גראז'-מטאל עם איפור כמו של קיס שנקרא Brain Donor. מלבד הפעילות המוזיקלית שלו הוא פרסם שני מדריכים למונומנטים מגאליתים (כמו סטונהנג'), ספרי מוזיקה על קראוטרוק ורוק יפני, ושני ספרים אוטוביוגרפיים. אבל לפני שהוא נהיה היסטוריון של איזוטריית פופ ואינטקטואל ניו-אייג' הנוהג להצטלם על רקע אובליסקים, ואפילו לפני שהוא נהיה זמר סולו שמניב להיטי אינדי-פופ ("World Shut Your Mouth" מ-86' או "Charlotte Anne" מ-88'), היה קופ בחור מלא סטייל, עם פוני בלונדיני ומעיל עור, שעמד בראש להקת הפוסט-פאנק הניאו-פסיכדלית, The Teardrop Explodes.

ג'וליאן קופ, שנולד בדרום וויילס, גדל במידלנדס ולמד בליברפול, הקים בה את הטירדרופ אקספלודז ב-78' והלהקה מיד נכנסה לניהולו של ביל דראמונד (אותו אתם מכירים מ-KLF) והוחתמה בלייבל של דראמונד ודיויד באלף, Zoo. הצמד גם הפיק את אלבום הבכורה של הטירדרופ אקספלודז, "Kilimanjaro", שיצא ב-1980 והגיע למקום 24 במצעד האלבומים הבריטי. האלבום השני, "Wilder", שיצא כעבור שנה והוקלט בהרכב שונה מהראשון ועם דומיננטיות גדולה יותר של קופ שלגמרי השתלט על העניינים, הצליח פחות, והעבודה על האלבום השלישי בכלל נזנחה באמצע. האלבום השלישי, שבמהלך העבודה עליו התפרקה הלהקה, יצא לראשונה בשנת 1990, תחת השם "Everybody Wants to Shag The Teardrop Explodes", שהיה אמור להיות שם האלבום הראשון שלהם וכנראה היה מדויק יותר בזמנו.

מאז פירוקם יצאו להם כמה אוספים, ובשנים האחרונות יצאו שני אלבומיהם מחדש אחרי שעברו עריכה דיגיטלית ועכשיו יצא להם אוסף "פיל סשנז" מורחב מהשנים 79'-82', שמכיל כמה סשנים שהם הקליטו חי באולפן הרדיו של ג'ון פיל המנוח, ועוד כמה שהוקלטו בתכניות אחרות בבי.בי.סי.

האוסף הזה כולל שבעה שירים מתוך האלבום הראשון, ארבעה מתוך השני, ועוד כמה שלא יצאו בשני האלבומים הללו. הוא נפתח ב"Ha-Ha I'm Drowning", השיר איתו נפתח גם אלבום הבכורה: קטע Pאנק-Fאנק מעולה עם הבאס הדיסקואי של קופ וקלידים פסיכדליים שמעניקים לשיר גרוב האפי מאנדייז כזה. בכלל, הקלידים באוסף הזה מאוד דומיננטיים, אפילו יותר מבאלבומים. חלקם מהסוג הגראז'י הפסיכדלי (נגיד ב-"Brave Boys Keep Their Promises"), חלקם סינתפופיים וקראפטוורקיים (נגיד ב-"Log Cabin"), וחלקם סתם חמודים (כמו בקטע הפופי "Chance").

שני הלהיטים הכי גדולים של הטירדרופ אקספלודז היו "Reward", עם כלי הנשיפה הנצחוניים שלו, ו"Treason" (שיש לו גם גירסה מקסימה בצרפתית), שהפכו את ג'וליאן קופ לכמה דקות בתחילת האייטיז לכוכב פופ לגיטימי שפוסטרים שלו קישטו באנגליה חדרים של ילדות בית ספר. למרבה הצער מתוך השניים רק "Reward" נמצא כאן. היום לא רבים זוכרים שלטירדרופ אקספלודז היו פעם להיטים של ממש, אבל יש מי שמתקשים לשכוח את הימים הגדולים שלהם, כמו למשל ביל דראמונד: "ג'וליאן קופ גילה את הסמים. האגו שלו התנפח. הייתי צריך לירות בו. במקום זה העמדתי פנים שאני מנהל את להקתו".

חלק מלהיטי הלהקה הגדולים כמו "Bouncing Babies" ו"Passionate Friend" אמנם נעדרים מהדיסק הזה, אבל יש בו הרבה שירים אהובים כמו "Poppies In The Field" ו- "When I Dream", וביצוע ל"Better Scream" של פיט וויילי (שאלוהים יודע אם באותו שבוע קראו ללהקתו The Mighty Wah!, Say Wah!, Wah! Heat או סתם Wah!) שמחובר במחרוזת ל-"Make That Move".

השילוב בין פוסט-פאנק לאווירת סיקסטיז גרם לכך שמצד אחד הזכירה המויקה של הטירדרופ אקספלודז את הסאונד האלסטי של גאנג אוף פור, ומצד שני הקלידים שלהם ניבאו את הסאונד של מאדצ'סטר, ולהקות כמו ההאפי מאנדייז ואינספיירל קרפטס. העובדה שהמוזיקה שיצאה מליברפול בסוף שנות השבעים השפיעה על המוזיקה שיצאה ממנצ'סטר כעבור עשור היא לא מפתיעה, שכן תמיד היה קשר הדוק בין שתי הסצינות האלה - לפעמים הדוק במובן החיובי (ג'וליאן קופ ואיאן מקאלאך היו מעריצים מושבעים של הפול) ולפעמים במובן פחות חיובי (ביל דראמונד ישמח לספר לכם על התחרות בין הלייבל שלו, Zoo, ללייבל המנצ'סטרי של טוני וילסון, פקטורי). וגם אם היסטורית סצינת הפוסט-פאנק של ליברפול הרבה פחות מוכרת, מדוברת ומתועדת מזו של מנצ'סטר, גם היא הניבה כמה להקות טובות (והרבה להקות בינוניות ומטה עם שמות מפוצצים).

שלושת הלהקות הגדולות של סצינת המרזיסייד של סוף שנות השבעים היו אקו אנד דה באנימן, OMD והטירדרופ אקספלודז, אך הסצינה הייתה מלאה בכל מיני קומבינציות של נגנים שאתם מכירים מלהקות אחרות. בלהקת הסינתפופ Dalek I Love You, היו חברים, בין היתר, אלן גיל (הגיטריסט של הדמעה המתפוצצת) ודיויד באלף (שניגן בכל להקה ליברפולית מלבד הביטלס, הפיק כמה, ואחרי Zoo עתיד היה להקים את הלייבל Food, שהיה אחראי להצלחתם של בלר). ובסופגרופ ההפוך (במובן הזה שחבריו התפרסמו רק אחר כך) Big in Japan, היו חברים באדג'י (מהסליטס, סוזי אנד דה באנשיז וה-Creatures, שהיום הוא בעלה לשעבר של סוזי סו), איאן ברודי (Lightning Seeds), ביל דראמונד (KLF) והולי ג'ונסון (סולן פרנקי הולך להוליווד). ג'וליאן קופ עצמו התחיל בהרכב בשם The Crucial Three, שפעל במשך פחות מחודשיים ב-77' ומעולם לא הופיע, אבל שמו הולך לפניו בגלל חבריו: קופ, איאן מקאלאך ופיט וויילי. באופן יחסי ההספק של ההרכב הזה, שכתב שיר או שניים, עוד היה מרשים, שכן ליברפול הייתה מלאה בזמנו בהרכבים פיקטיביים, בהם היו חברים כל החשודים הרגילים ועיקר פעילותם הסתכמה בהמצאת שם ללהקה ודיונים קונספטואליים.

באופן טבעי סצינת הפוסט-פאנק שצמחה בכל עיר גדולה באנגליה קיבלה אופי מעט שונה. ראשית, בתור עיר עם מסורת פופ מכובדת הייתה הסצינה של ליברפול הרבה יותר מלודית מחלק מהאחרות. אולי אפשר לייחס לעיר גם את הנטייה המיסטית של לא מעט מהיוצרים שצמחו בה. עזבו את קטע ההארי קרישנה של ג'ורג' הריסון - אחרי שתקראו קצת על הסצינה של ליברפול בסוף שנות השבעים, גם אתם תשתכנעו שיש שם משהו מוזר במים.

מבחינה מוזיקלית היה לפוסט-פאנק של ליברפול אופי ניאו-פסיכדלי מובהק. לא בדיוק הבונטון אצל חובבי פאנק, אבל מה לעשות שמקאלאך העריץ את ה-Doors (מה שמסביר את הקאבר של אקו אנד דה באנימן ל-"People are Strange" בפסקול של "דה לוסט בויז") וקופ אהב קראוטרוק, את הרזידנטס ולהקות גראז' מהסיקסטיז, והעדיף סמים הזייתיים על ספיד. הטענה, אגב, היא שמדויק יותר לומר שבתחילת דרכו המוזיקלית העדיף קופ "מוזיקת אל.אס.די" על "מוזיקת ספיד" - לסמים עצמם הוא נכנס רק אחרי שהוא נהיה כוכב של להקה ניאו-פסיכדלית עם קבלות, שלא לומר בגלל זה. וכמו בהרבה דברים אחרים, גם בזה ניתן להאשים את קורטני לאב, שבאותם ימים הסתובבה בליברפול והתעלקה על אליל הבנות המקומי.

אם תרצו לקרוא עוד על נפלאות הסצינה, אני מאוד ממליצה על ספרו האוטוביוגרפי של ביל דראמונד, "45". לא רק שהספר יתן לכם הצצה למוחו של האיש ששרף מיליון פאונד, יכניס לכם את עולם הפופ לקונטקסטים חדשים ויחבר אותו לספירות מרוחקות, הוא גם יתן לכם את הפרספקטיבה הייחודית של דראמונד על ג'וליאן קופ והטירדרופ אקספלודז. או במילותיו שלו: "הטירדרופ אקספלודז היו חרא להקה, ג'וליאן קופ היה גאון".

הטירדרופ אקספלודס, "Peel Sessions Plus"
(Universal )