פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא ארץ לסופים קונבנציונאליים

      אם אתם רוצים להאשים מישהו בסוף של "ארץ קשוחה", יש רק אשם אחד שישי קיצ'לס מציע להפנות אליו את האצבע: אלוהים

      כמו שאני רואה את זה, יש שני סוגי אנשים בעולם: אלה שחושבים ש"ארץ קשוחה" הוא סרט מעולה עם סוף מבאס, ואלה שחושבים ש"ארץ קשוחה" הוא סרט מעולה סימן קריאה. טוב, עכשיו, כשאני חושב על זה לרגע, אולי בעצם יש גם סוג שלישי של אנשים בעולם: אלה שחושבים ש"ארץ קשוחה" הוא סרט מעולה שני סימני קריאה. בכל מקרה, דומה שיהיה קצת קשה למצוא אדם רציני שדעתו צלולה שיעז לטעון ש"ארץ קשוחה" הוא סרט בינוני, סרט סביר, או סתם סרט שהולך בסבבה עם הפופקורן והטרופית. כי על כך ש"ארץ קשוחה" הוא סרט מעולה (!!) אין ממש ויכוח. זה הסוף שחוצה את הקהל, ונראה לי שמעניין לבדוק מדוע זה קורה.

      במשך משהו כמו תשעים אחוז מאורכו, סרטם החדש והמצוין של האחים יואל ואיתן כהן (שזכה השבוע למספר מכובד של מועמדויות לאוסקר) מתנהג כמו סרט מתח/אקשן מז'אנר "קח את הכסף וברח": אנטי-גיבור טקסני מוצא מזוודה שמכילה שני מיליון דולר של כספי סמים ומחליט לקחת אותה. עד מהרה הוא מגלה שבעלי המזוודה רודפים אחריו, ותוך כדי כך, השריף המזדקן והעייף, שתמיד נמצא שלושה צעדים אחרי המזוודה ואחרי הרעים שרודפים אחריה, מנסה לעשות קצת סדר בבלגן. אבל אז, בדיוק כשאתם חושבים שאתם יודעים מה הולך לקרות, השטיח נשלף מתחת לרגליכם, ובמובנים רבים, נולד סרט שונה מאוד.

      קשוחים שכאלה

      כן, אני יודע: זה מזעזע. וזה מערער. גם ככה ביליתם קרוב לשעתיים לא קלות במחיצתו של הרע הראשי - הרוצח הפסיכופת אנטון שיגור (חאווייר בארדם) – וזו לא בושה להודות שהוא די הקפיא לכם את הדם. ראיתם אותו רודף אחרי המזוודה וראיתם אותו מתעמת עם לואלן מוס (ג'וש ברולין), האנטי-גיבור שלנו. ראיתם איזה דברים איומים ואכזריים הוא מסוגל לעולל וראיתם את ערימת הגופות שהוא הותיר אחריו. ראיתם שאף אחד לא יכול עליו. ראיתם שהוא בלתי ניתן לעצירה. ראיתם שאפילו השריף המזדקן והעייף (טומי לי ג'ונס) אובד עצות. ועכשיו, כשהשטיח נשלף מתחת לרגליכם, אתם מפחדים. ובהחלט יש לכם סיבה טובה. "לאן נעלם מותחן האקשן שלי?", אתם שואלים בקול רועד. "ומה זו נבואת הזעם האפוקליפטית, הניהיליסטית והמדכאת עד עפר שהחליפה אותו?", אתם ממשיכים. גם אני שאלתי את עצמי את שתי השאלות האלה תוך כדי הצפייה הראשונה שלי בסרט. את התשובות מצאתי ב"לא ארץ לזקנים", ספרו של קורמאק מקארתי, שעליו ביססו הכהנים את התסריט שלהם.

      מקארתי – שזכה בשנה שעברה בפרס פוליצר על ספרו "The Road", ושלאחרונה הפך לסופר החביב על אופרה וינפרי או משהו בסגנון – מתברר כזיווג מושלם עבור הכהנים, ואחרי כמה שנים של משבר זהות (שהניב שני סרטים אומללים ותמוהים), חומר הגלם הפוסט-מערבוני שלו הוא בדיוק מה שהאחים היו צריכים כדי לחזור לעצמם. העיבוד של הכהנים נאמן מאוד למקור (בחלקים רבים הם נצמדים לטקסט מילה במילה, כולל הסוף), והגרסה שלהם רק מבליטה את חזונו הקודר והפסימי של מקארתי. למרבה הזוועה, על המסך זה הרבה יותר מטלטל מאשר על הנייר.

      אחרי קריאה של הספר, ואחרי צפייה שנייה ושלישית בסרט, כבר הרבה יותר קל לראות שלסיפור הזה לא יכול היה להיות שום סוף אחר. שכן בסופו של דבר, וגם בתחילתו, "ארץ קשוחה" עוסק בסוגיה החמקמקה שזכתה לכינוי "המצב האנושי", הרבה יותר משהוא עוסק בסוגיה השכיחה שזכתה לכינוי "גברים שמנסים להרוג זה את זה תוך כדי פליטת שנינויות". זה מתחיל במונולוג הפתיחה של השריף, שמודה שהוא כבר לא מצליח להבין את העולם החולה שעל ביטחונו הוא מופקד. זה ממשיך בעיניו המופרעות של הרוצח הפסיכופת שלנו בזמן שהוא חונק למוות את קורבנו הראשון. והאסימון (או שמא היה זה מטבע של 25 סנט) נופל סופית כאשר מילותיו הראשונות של האנטי-גיבור שלנו מהדהדות את מילותיו האחרונות של הפסיכופת בסצינה שנגמרה (בדם) שנייה קודם לכן. הכל בסרט הזה קשור, שום דבר לא מקרי, ואם תזכרו את זה בזמן הצפייה, אני בטוח שלא תתקשו לאתר קישורים נוספים בין שלוש הדמויות הראשיות, שמגיעים בהמשך (אני ספרתי עוד שישה כאלה).

      הוי ארצי

      אז כן, יש ב"ארץ קשוחה" תצוגות משחק מעולות (בארדם, ברולין וג'ונס מצוינים, וגם וודי הארלסון וקלי מקדונלד, בתפקידי משנה, פוגעים בול), וצילום יפהפה (הודות לעבודה המהימנה של רוג'ר דיקנס) ושימוש מאיץ דופק בשקט (אין לסרט פסקול מוזיקלי). וכן, יש ב"ארץ קשוחה" סצינות מתח שיגרמו לשערות באף שלכם לעמוד וסצינות אקשן מצוינות שיעיפו לכם את הגרביים מהרגליים, ואפילו יש בו כמה ניואנסים שיסחטו מכם צחוק או שניים. אבל נראה לי שאת כל אלה כבר ראיתם בסרטים אחרים של האחים כהן שעוסקים בנושאים דומים ("פארגו", נניח). לעומת זאת סוף כזה, בומבה חסרת רחמים שכזאת, אף פעם לא קיבלתם מהם. וזו בדיוק הסיבה ש"ארץ קשוחה" פשוט נמצא בליגה אחרת מ"פארגו", או מכמעט כל סרט אחר, לצורך העניין.

      עכשיו, אם במקרה אתם עדיין מוצאים שיש לכם בעיה עם הסוף של "ארץ קשוחה", אני מקווה שתבינו שאת התלונות שלכם אתם לא צריכים להפנות לכהנים או למקארתי או אלי. אתם צריכים להפנות אותן לאלוהים. רק קחו בחשבון שרוב הסיכויים שזה לא ממש ישנה משהו. כי אם הבנתי את הסרט נכון, עושה רושם שהבחורצ'יק הגדול בשמים די חסר אונים.