עמק החו?לה

מייקל מור הוא קולנוען ציני, חכמולוג, מיתמם, גס, נמוך מצח ונצלני. למרות זאת – ובעצם, בדיוק משום כך – הוא אחד הקולנוענים האפקטיביים ביותר שפועלים היום בארצות הברית, ו"סיקו" הוא סרטו הטוב ביותר.

אין טעם לשאול "על מה" הסרט החדש של מייקל מור. הקולנוע של מור הוא לא קולנוע על משהו – רובים, נפט או תרופות – אלא למען משהו; ובמקרה של "סיקו", למען ביטוח בריאות אוניברסלי. צריך כבר בשלב הזה לוותר על הניסיון להתייחס ל"סיקו" כאל סרט תיעודי. המטרה של מור, בפרפרזה על מרקס, היא לא לתעד את העולם, אלא לשנות אותו. הקולנוע שהוא עושה, בהתאם, קרוב יותר לז'אנר התעמולתי מאשר לכל סגנון אחר, אם כי מאחורי תעמולה יש בדרך כלל גוף פוליטי כלשהו – מפלגה או מועמד – ואילו מור מתיימר להטיב עם העם האמריקני כולו.

המטרה של מור, כאמור, היא לשכנע את אמריקה בנחיצותו של ביטוח רפואי אוניברסלי, שפירושו "Big Government". המושג הזה, ממשל גדול, כלומר כזה שמתערב בחיי אזרחיו, שקול במונחים ישראליים למושג "מדינת כל אזרחיה": שיקוץ המעביר גלי צמרמורת במורד גוו של כל ישראלי אמיתי. כדי להתגבר על הרתיעה המושרשת של האמריקנים מהגדלת כוחה של "וושינגטון", מור בונה את "סיקו" כמלודרמה שגורמת ל"סיפורו של אלוף" להרגיש כמו קומדיה של אדם סנדלר.

גיבורה של המלודרמה הוא המעמד הבינוני האמריקני: אנשים דהוהים ומהוהים, לא יפים ולא מצליחים במיוחד. לחלקם אין ביטוח רפואי, ולשאר יש ביטוח עלוב למדי. "סיקו" נפתח במסעם העגמומי של זוג אמריקני כזה, מבוגר ואפרורי, שערימה מצטברת של חשבונות רפואיים הכריחה אותם למכור את ביתם ולעבור לגור במרתף הזערורי של הבת. המצלמה מתמקדת בהבעה על פניהם של הזוג המבוגר כאשר הם קולטים את מימדיו הליליפוטיים של מעונם החדש, ולוכדת רגע מופתי של השלמה כנועה. מור מלווה את הרקוויאם הזה לחיים אמריקניים בקריינות רכת טון, אבל הוא לא הופך למיקי חיימוביץ'. רגע אחר-כך הוא מצלם, בקלוז-אפ כמעט פורנוגרפי, שלושה ילדים בוכים; אבא שלהם, אחד הבנים של הזוג המבוגר, יוצא לעירק. הזיג-זיג בין אמפטיה וניצול רק יילך וייצבור מומנטום לאורך הסרט.

לו הסתפק מור בהבאת סיפורם של קורבנות המערכת, דיינו. אבל הוא מוסיף ומראיין גם את הברגים הקטנים, הטלפנים והיועצים שעובדים בשביל חברות הביטוח. את הראיונות שלהם, בהם הם מכים על חטא, הוא משבץ לסירוגין עם קריינות כמעט לאקונית המודיעה על מותם של כמה מהחולים שראיין. יש לטכניקה הזו אפקט כמעט בלתי נסבל – אישה צעירה אחת מספרת בבכי כיצד דחתה את בקשתם של זוג צעיר לביטוח, ומיד מראה לנו מור אישה אחרת, לא מאד שונה ממנה, ומספר לנו שהיא מתה מסרטן בגיל 22. אחר-כך מפנה מור אצבע מאשימה כלפי התאגידים תאבי-הבצע ואנשי הבובה שלהם בוושינגטון, כולל אחת, מרת הילארי רודהם קלינטון.

בדיוק ברגע שנדמה שאי אפשר לסבול יותר את השילוב האובר-מלודרמטי שאורג מור בין טרגדיה אנושית וכתב האשמה חברתי גודש את הסאה, הסרט נכנס הסרט למערכה השנייה שלו, והופך את חברבורותיו לחלוטין. מור יוצא לטיול בעולם: בריטניה, קנדה וצרפת. פתאום הוא איננו עוד הצלבן החברתי, אלא ז'לוב אמריקני, נאיבי א-לה ג'רי לואיס, שאורחותיהם של הגויים לא מפסיקות לבלבל אותו. מור בונה את המערכה השנייה כקומדיית טעויות משעשעת, שבמהלכה הוא לומד בדרך הקשה שבקנדה אין תורים בחדר-המיון, בבריטניה לא משלמים על טיפולים רפואיים, ובצרפת הממשלה משלמת לבייביסיטר שלכם. מור מציג תמונה אוטופית ומסולפת בבירור, אבל הטון הקליל מדי רומז שהוא מודע לכך, ושהמטרה היחידה שלו היא לגרום לאמריקני הממוצע, שמזהה סעד עם קומוניזם, להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את מדינת הרווחה.

ואז מגיעה המערכה השלישית ומוכיחה סופית שמור הוא קולנוען אמריקני גדול. הוא אוסף חבורה של גיבורי 9/11, שנפגעו במהלך עבודות ההצלה והפינוי, ולוקח אותם למחנה-הריכוז בגוואנטנמו ביי, משום שהוא שמע שהאסירים שם זוכים לטיפול רפואי מעולה. הוא לא מצליח להיכנס לבסיס, כמובן, אז הוא ממשיך לקובה, עוד מדינה עם מערכת רפואית מסובסדת. הביקור של הגיבורים האמריקניים מתחיל ברכישת עשרות משאפים, שעולים בקובה חלקיק ממה שהם עולים באמריקה, ממשיך אל בית החולים השכונתי, ומסתיים ברגע ניצחוני שבו רופא קובני שרמנטי מחבק חולת סרטן אמריקנית ומבטיח לה שהכל יהיה אולרייט. מי שלא יזיל דמעה למראה הסולידריות האנושית הזו, כנראה יש לו לב של אבן.

הטריק שמפעיל כאן מור פשוט ומבריק כאחד. הוא לוקח את התבנית הבסיסית של סרטי רמבו וצ'אק נוריס – הגיבור האמריקני יוצא אל הג'ונגל אל מנת להציל את אחיו – והופך אותה על ראשה. במקום להציל להציל את אחיו ואחיותיו מהג'ונגל, מור מציל אותם בכך שהוא לוקח אותם אל הג'ונגל. יותר מכל חץ מורעל ששלח מור אל כיוונם של הפוליטיקאים והתאגידים, הרגע האייקוני שבו האוייב הקובני, הפרימיטיבי והקומוניסט, סועד את גיבורת 9/11 המותשת, הוא הסטירה המזוקקת והמצלצלת ביותר שהקולנוע האמריקני הציע לצופיו זה זמן רב, דווקא משום שהוא עשוי נופת-צופים הולמרקית.

אפשר להתווכח על היתרונות שבהחלת ביטוח רפואי אוניברסלי. אפשר, ורבים עושים זאת, לשלול את השימוש הציני שעושה מור בגיבורים שלו, את מסריו הפשטניים ואת האופן הלא מתוחכם שבהם הוא מעביר אותם. אבל קשה לי, לאור העוצמה הקולנועית של "סיקו", שלא להעריך את מור כבמאי. הוא מזכיר לי, מכל האנשים בעולם, את פון-טרייר. עם כל השוני ביניהם, שניהם להטוטנים מופלאים של אמוציות. וכמו במקרה של פון-טרייר, גם אם אתם מתעבים את הסגנון של מור, וגם אם אתם מעדיפים לתת ליד הנעלמה של השוק לנכש את החולים והחלשים, לכו לראות "סיקו", ותרוויחו שיעור מאלף באופן שבו תמונה וקול בוראים רגשות.