על בחור

לאחר כמה צפיות בדי.וי.די הזה לא ברור למה לקח 14 שנה מזוינות, שנות דור במונחים של מוזיקה, להוציא את אחד הרגעים המכוננים של הניינטיז בפורמט שגם המאה הנוכחית תרגיש אותו בבית. זה בטוח קשור לאותה בחורה, שגם היום לא יודעים היכן היא ישנה אתמול בלילה. תמיד זה קשור לאיזו אלמנה מזוינת, קרועה הרבה יותר מבעלה, אבל לא מגיעה לקרסולי האולסטאר שלו בכשרון. 14 שנה יא אללה; 93' זה באמת מזמן.

החל מ-91' בסנכרון מושלם עם המצאת השם, אמ.טי.וי חגגה על דור האיקס - מונח שנתבע בספר של דאגלס קופלנד ואומץ בהתלהבות בתעשיית הקולנוע, המוזיקה וכמובן האופנה. "גם אני דור האיקס" למד פעם להגיד בעברית כל בן שלושים תל אביבי שאתם רואים סביבכם, ולראשונה בחייו, גם בזמן אמת ולא מאיזה שמועה מגזינית שעברה ממורטת מיד ליד.

נירוונה לא הייתה כוס הוויסקי שלי מעולם; הייתי ילד של אליס אין צ'יינס, אבל את ההופעה הזו אין אחד שלא ראה. אז עוד הקליטו אותה בוידאו עבור אלו שנשארו בצבא, או לאלו שרצו ללמוד לנגן את השירים בגיטרה שעד לא מזמן המילים פינק פלויד עיטרו את הקייס שלה. בפרפרזה על מילותיו האלמותיות של דניס לירי, כוכב המעברונים דאז של אמ.טי.וי - לא היה לנו אינטרנט, כל מה שהיה זה פאקינג אמ.טי.וי. וקורט קוביין, היה גיבור האמ.טי.וי הראשון שהגיע לארץ ולא דרך אהוד מנור. כולנו ראינו מה זה עשה לו. 14 שנה אחרי, כשאני צופה בהופעה היום הרבה יותר מבוגר מהאיש, שאז ב-93' נראה לי הכי גדול בעולם, ברור לגמרי כי - תודות לג'ה - דור האיקס הפך לדור האקס. וקורט? נותר ילד עצוב ומוכשר, יפה אפילו יותר מכפי שזכרנו אותו אז ולערב אחד הצליח להיות כמעט נורמלי.

קורט קוביין היה וואחד פסיכי, אבל כזה שמסוגל להבין עד כמה מרושע ומאמלל עלול להיות כל הפרסום והתווית המאוד מבטלת אישיות הזאת שממצבת אותך כ"נציגו של דור". התווית הזו יכולה לגרום לך לפזם את שיר הנושא של "M.A.S.H" במקלחת, או במקרה ואתה מנהיג את הלהקה מספר 1 בעולם, להרים את האצבע השלישית מול פרצופי הכסף המודאגים של אלו שקשרו את כתר הקוצים הזה לראשך מלכתחילה; אלו שצריכים אותך יותר מכולם. למזלנו, קורט הותיר את הקאבר ל-"Suicide is Painless" למאניק סטריט פריצ'רס - עוד להקה עם חבר שהתחרפן וחתך מהעולם - ובחר ברשימת קאברים די אלמונים במה שייחרט - כמה מקבארית יכולה להיות ההיסטוריה כשמתאבדים לה מול העיניים - כמורשתו המוזיקלית. בניגוד לכל הגיון שמוליך פלייליסט, כל שכן דורסני כמו זה של אמ.טי.וי, כמעט ולא נכלל אף להיט גדול של נירוונה במופע האנפלאגד שלה.

"אנפלאגד" הייתה כל כולה סדרה שנועדה להפשיט להיטים מוכרים ולהגישם נא ונאה ככל שניתן למעריצים ובעיקר לאלו שהיו פעם כאלו, או לא היו מעולם והיו זקוקים לנוזל ריכוך. כנראה גם קורט ראה מה קרה עם מריה קארי והשחיטה הלא כשרה שעשתה ל-"I'll Be There" של הג'קסון 5 - אולי להיט האנפלאגד הגדול ביותר שלא קשור לילד שנופל מחלון ומת. הדואט שלה יחד עם השמנמן השחור ההוא לא ירד מהפלייליסט במשך שנה שלמה וחולל נזק בלתי הפיך ליותר מדי אנשים. קוביין אמנם זרק איזה עצם גרומה בדמות ביצוע חסר חשק ל-"Come As You Are" ולמוד ניסיון, החליט לעשות מה שבזין שלו. בעיקר את השירים שאהב לשמוע כשהוא מוסיף להם רגעים זניחים יחסית למסך האמ.טי.וי מ-"In Utero" האלבום השלישי, והטוב ביותר של נירוונה. הוא היה יותר מדי גדול מכדי שמפיקי התוכנית לא יתנו לו לעשות את הצעד הזה, אבל כמובן שלא בלב שלם, כפי שניתן לראות באקסטרות שמצורפות לדי.וי.די. ככה מגיעות קלאסיקות לעולם.

בהופעה הזו ישנם שני מבטי טירוף שמתרימים את מה שעתיד לקרות כחמישה חודשים אחרי אותו יום בנובמבר 93'. זמני הופעתם - אחד ממש בהתחלה והשני שנייה לפני הסוף - מעידים כי האיש היה שרוי לאורך כל הסשן באיזה אזור דמדומים בו הרגיש אינטימיות חרף מצלמות הטלוויזיהף שכרכרו וריחפו כמעריצות סביבו. המבט הראשון מגיע ב"ערב טוב", שנייה לפני "About A Girl", או כמו שקורט מציג אותו - "שיר מהאלבום הראשון שלנו שאף אחד לא מכיר",שמבסס למעשה את מה שקוביין מתעתד לעשות בשעה הקרובה - אנטיתזה מוחלטת לאותו קליפ של ילדי התיכון המקפצצים; לא, זה לא מריח כמו רוח נעורים. הקלישאה הגדולה ביותר בהקשר של ההופעה הזו, נוכח התפאורה והתזמון היתה שקוביין, ממש כמו דן בן אמוץ בשעתו, ארגן לעצמו את הלוויה שלו. הקרדיגן האפור שלבש, התאורה הסגולה-וורודה, הנרות השחורים, הסחלבים הלבנים ורגליו חסרות הנעלים של פט סמיר, הגיטריסט החדש, כמו גם כוסות התה, מעידים כולם על מין לווויה מהסוג הטוב ביותר, שכולם בה צוחקים ונהנים. במיוחד קורט קוביין. איש שאפשר לספור על אצבע אחת תמונות שלו מחייך, מתגלה פה כוואחד דחקן. אל המבט השני נגיע עוד מעט.

לפניו עוד ניתן לראות את הדינמיקה בין הטריו הזה. איך דייב גרוהל, עדיין רק מתופף ענק עם קוקו, לא מצליח לעצור בעצמו ודוחף עצמו, כמעט בכוח, כזמר קול שני ליותר מדי שירים; איך קריסט נובולוסיק, הענק, נבוך (כולנו זוכרים איך נפלה עליו גיטרת הבס לתוך הראש בטקס פרסי האמ.טי.וי שנה קודם לכן) ליד נפיל מוזיקלי כמו קוביין ואיך שניהם מבינים, כי זו תמיד הייתה ותהיה ההצגה שלו. הם אולי סוג של אתנחתא מוזיקלית - מוכשרים מאין כמוהם - אבל כאן הם בסך הכל על תקן מוזיקאים שכירים ברי החלפה; קחו לדוגמה את הקטע שבו קורט מודיע להם שאת "Pennyroyal Tea" הוא יבצע בלעדיהם ובתווים אחרים מהמקור, ולוקח אותו לגבהים שאלפי דיסטורשנים לא יצליחו לכבות אותו.

קוביין, גיבור נאמן למה שהוא, מדבר אלינו כמו שפעם (ואני מניח גם היום) מדברים אל הבחורות - בשירים של אחרים. האנפלאגד הזה הוא קסטה שמורכבת משירים שאחרים כתבו ומדברים בדיוק על המצב שלו; חודשים ספורים לפני מי ששר כאן " No I Don't Have A Gun " הוא הראה לעולם שיש לו שוט-גאן. בין אם זה החידוש לווזלינז ו-"Jesus Don't Want Me " שלהם, בו קוביין שר בחיוך שוקולד מריר "אל תצפו ממני לשקר, אל תצפו ממני למות"; או בין אם זו הבחירה שנראתה תמוהה אז בשיר של בואי, "האיש שמכר את העולם" שהרגיש כי כל העולם (ובעיקר) ואשתו מוכרים אותו ובתגובה היה היחידי שחיבר את הגיטרה לאפקט במסגרת הנוקשה של האנפלאגד (ועל הדרך הפך את הזיוף בסולו לסטנדרט. נסו להקשיב למקור ותראו שהיעדר הזיוף צורם לכם); טרילוגיית השירים ביחד עם המיט פאפטס, שהאחים קירקווד לעולם לא יצליחו לשיר מחדש כי מי צריך מעשים כשיש לך מילים, הא קורטני?

מה שמביא אותנו למבט הטירוף השני. מבט בו קוביין, חורק כמו עכבר, כמו ניעור מתוך טראנס שרק הוא חווה ופוקח את עיניו - קרועות וכחולות - שנייה לפני שהבלוז של לדבלי נופח את נשמתו, שואל "אז תגידי איפה - יא אללה שלך - איפה ישנת אתמול בלילה?" ברגע הזה לא נראה לי שנותר בנאדם אחד בקהל, ולצורך העניין בעולם כולו שרצה לשמוע את "טין ספיריט" כהדרן. אין הדרן.

כשהאורות כבים זה פחות מסוכן. קוביין, בדרך למטה חותם לכמה מעריצים והלהקה יחד עם הצ'לנית הסבלנית ביקום יורדים בחיוכים נרפים כמו אחרי עשיית החשוב שבמעשייך. זהו. שנה אחר כך, בחגיגות הבוא נעשה כסף מההתאבדות של נציג הדור לא ניתן היה לברוח מהביצועים האלו. מהדיסק הזה שהתנגן עד לזרא בכל מקום אפשרי בתל אביב ובעולם, מילה נרדפת לאנפלאגד ולא יעזור שום אריק קלפטון או אפילו ניל יאנג; נירוונה כבשו גם את הפסגה הזו.

נירוונה, "Unplugged In New York" (די.וי.די)
(NMC)