דרך ארץ

מערכון פתיחה, יוסף סידר ונסראללה באוסקר – זו הפעם השלישית שמערכון הפתיחה העונה מתייחס לחיילים החטופים; בפעמיים הראשונות ההתייחסות היתה לגלעד שליט, ואילו הפעם הכוונה היא לרגב וגולדווסר, מה שמרמז על הבאות – דו"ח וינוגרד בפתח, והתוכנית כולה נכתבה בצלו, וטוב שכך.

אולפן פתיחה, אחד נגד 119 – מבלי להגזים, נדמה לי שהיה זה המערכון הנועז ביותר בתולדות התכנית, שלכל אורכו רק ניסיתי לחשוב כיצד מגיבות אליו משפחות חללי מלחמת לבנון. למרות הרגישות והאמירה החזקה – בניכם מתו כתוצאה מרשלנות בקבלת ההחלטות של הממשלה שמסרבת לקחת עליהם אחריות, לא היתה כאן פרובוקציה לשמה, אלא מערכון שיחד עם הנוקבות שלו, גם היה מצחיק ומספיק רגיש בכדי שלא לפגוע במי שעלול היה לעשות זאת (ולמי שנעלב מהאתנחתאות הקומיות כדאי לחשוב מה היה קורה אם במקום מנחם הורוביץ ודייויד ברוזה היו יושבים שם חיילים מתים); הפורמט של "אחד נגד 100" נוכס היטב, מנחם הורוביץ, הרני רהב של אזור הצפון, שהפך בגילומו – בחיקוי מאוד רופף יש לומר - של טל פרידמן לסוטה חובב עירום מלא, היה טוב, ודייויד ברוזה המשיך עם אותו שטיק מעונות קודמות, שהיה מצחיק (גם אם קצת מעייף כמו האיש עצמו), וכל העסק אפילו לא היה ארוך מדי. הבעיה היחידה היא ששלוש הדמויות המרכזיות שלו – אולמרט, פרץ וחלוץ, כמתבקש ממערכון שעוסק במלחמת לבנון – הן מהדמויות היותר חלשות בתכנית, אבל כל עוד אפשר לדחוף את המניות והזחיחות של חלוץ, מה טוב.

מבזקים, עוד בחדשות והחדשות בהרחבה – זה לא שאני מתעצל, או נהנה לחזור על עצמי, אבל זהו באמת הבונקר של כל תכנית, בו קיציס ממקסם את כישורי ההגשה, התזמון והמימיקה שלו.

יואב בן חור בהפסקת החשמל בעזה – המערכון הראשון עם בן חור הוא אחד הרגעים האהובים עלי של אסי כהן, אבל כאן זהו לא הגג החוזר של העגה הערבית שלו שסוחף, אלא דווקא אורנה בנאי, כפלסטינית שמחד לא מבינה מה הוא רוצה ממנה, ומאידך מתחמקת ממיקי בוגנים. בוגנים של מריאנו לא היה החיקוי הכי מדויק בעולם, אבל היה כתוב מצוין, אפרופו אותה פרסומת למחסני תאורה (האויב האמיתי שלך הוא לא הציונים, אלא הפחממות). עכשיו גם יהיה כמובן את מי שיצעק שמדובר בהומופוביה.

בקריאה ראשונה – אבירמה גולן על כל הניואנסים שלה, הן בשפה והן במימיקה, היתה פשוט מעולה ושאול אייזנברג, עם מילה אחת בפיו ("זונות") ובתוך פח זבל אוכל שאריות, היה דוחה כמו שהוא באמת. אה, ופליקס חלפון הוא שימי משודרג.

שותפים – אין מה לומר, זה הבלוג של השנה, עם דמויות כתובות, מאופיינות ומשוחקות מצוין, מטבעות לשון ("זזנו ובניו"), ודמות הקאלט של אפי בעל הבית. בניגוד לשארית התכנית, שמבוססת על המציאות, כאן ההמצאה של הדמויות, יצירת הדינמיקה ביניהן והשפה שלהן, משחקת תפקיד מרכזי ומוצלח.

היסחפות – הפרק המוצלח ביותר עד כה, בעיקר בזכות הקיום של מוש בן ארי בתוך הראסטות (שם הוא הופך לקפליטליסט ותככן. הרגע המוצלח היה שם היה כשאמר לאיציק זוהר שהוא מאיים על הנשיות של גלית גוטמן), ומוחמד בכרי ("ב-2009 יהיו כאן יותר חזאים מערבים").

הספייס גירלז בחגיגות ה-60 – צופית גרנט היתה דמות מוצלחת מדי בתכנית שעברה מכדי לוותר עליה, וגם כאן היא מפגיזה – "רקדתן עם ארמדילו?/ בואו נתרום זרע/ תודה שהיה לך פעם וואן נייט סטאנד עם עגלון". דווקא השיר עצמו, למרות שמדבר על הטרדות מיניות בבית הנשיא, היה קצת פחות חריף, על אף החיבור המתבקש בין הפמיניזם המצ'וקמק של הספייס גירלז לשיר שמדבר על מצב האישה בישראל.

ישראל המיטב – בין נונסנס מחופף לסאטירה עם הרבה מאוד משחקים אסוציאטיביים בלתי צפויים (אייכמן שומע באוזניות את "פליטת פה") , זו הופכת להיות הפינה הכי מחורפנת בתכנית. אמש היא שיחקה על הרווח המאוד דק שבין הומור שואה לבדיחות על מצבו של הכדורגל הישראלי וסיימה עם השוואה בין אחינועם ניני לרונאלדיניו.