ההיפ-הופ הישראלי נכח בחיינו בשנה שעברה בערך כמו שקיומו של ח"כ זאב אלקין השפיע על מצב חשבון הבנק שלנו: אהדת הנוער נדדה לעבר יעני רוקרים עם תספורת ארוכה ותרמיל על הגב, והאירוע הכי מעניין בתחום ההיפ-הופ היה האיחוד של שב"ק ס', שגם הוא הופסק על ידי המשטרה. אז נכון, קוואמי אמנם הוציא אלבום, אבל לזכותו ייאמר שזה לא היה ממש היפ-הופ.
תחילתה של 2008 מבשרת על תחילתה של מגמה אחרת: שני אלבומים שונים לחלוטין שיוצאים כמעט גב אל גב, מראים שההיפ-הופ המקומי מגלה סימנים של התאוששות. הם גם מעידים על איזו התבגרות של סצנה מצומצמת, שלא ידעה עד היום לתת מגוון רציני של תת זרמים ואופציות לאוהביה. לכן, לא חשוב שאלבומו החדש של רוי אדרי, מוותיקי הסצנה, הוא בינוני ביום טוב, וגם לא חשוב שפלד ואורטגה נגועים בהתלהבות יתר. עצם העשייה של שניהם מעידה על כך שתמו ימי השלטון בכוח של ההיפ-הופ המיליטנטי נוסח סאבלימינל והצל, ויש מקום למסחריות העדינה של אדרי ולבאסים הזועמים של פלד ואורטגה. בהנחה שאף אחד מהצדדים לא יתחיל לירות אחד בשני על רקע שירות בצה"ל או משהו כזה, אפשר לצפות ש-2008 רק תלך ותשתפר באזורי הפלואו המקומי.
אם אתם רוצים לראות פרצוף אנין טעם קופא מתדהמה, נגנו לו את השיר "אור", מאלבומו החדש של רוי אדרי, "עד הסוף". הפתיחה תזמן את החמצת הפנים של האנין, שישאל ברכות במה פשע שהוא צריך להאזין לז'אנר כה נחות ("אני? רק דה סטריטס"). אלא שאז ייכנס קולו המלאכי של אביתר בנאי, ויפליא בהגשה שממש לא מזכירה את "תיאטרון רוסי". או-אז השיגו מצלמה, והנציחו את מבע פניו של אנין הטעם. הנאה מובטחת. ההברקה הזו (בשיתופו של שאנן סטריט העייף) היא אמנם אחת הבודדות באלבומו של אדרי, אך הכבוד והיקר מגיעים לו על הרעיון המוצלח.
לעומת האירוח הנ"ל, שיתופם של קובי אוז, פישי הגדול ובוסקילז מדגישות דווקא את העבר של אדרי, שעבד בזמנו במחלקת ההיפ-הופ של חברת "איילנד" הענקית. אדרי יוצר היפ-הופ מסחרי פר אקסלנס, שמבוסס על גיטרות אקוסטיות נעימות במקום ביטים רועמים, טקסטים מלאי אמונה ואהבה ושירי אגו מונמכים. לכן קצת קשה לי עם שם האלבום, "עד הסוף", כי זהו ממש לא הכיוון שאליו אדרי הולך. "עד הפלייליסט" הוא שם הולם יותר, ולא שזה רע: אדרי, יוצר ופטרון היפ-הופ וותיק, יודע בדיוק להיכן הוא מכוון, ועושה זאת ברמה סבירה וכמעט ללא רגעים מביכים (מלבד שורות כמו "I rep Tel Aviv like Anthony Parker", או קטעי מעבר בנוכחות "דודה סוזן").
אדרי, עוד כשהגיש את 'דיבור צפוף' בערוץ המוזיקה תכנית שתמיד נראתה כמו סשן פספוסים של תכנית היפ-הופ, תמיד שיווק את עצמו כאיש של כולם, ואכן רשימת הקרדיטים באלבום ארוכה כמו הפסקת פרסומות ב"נולד לרקוד". לכן הפשטות שלו מובנת ולגיטימית. הלוואי והייתה מהנה או אינטליגנטית יותר ("כל אדם יישות בפני עצמו / אל תסתכל בכלי אלא מה שבתוכו"), אבל לפחות קמפיינים נוסח "ישראלי אמיתי לא משתמט", שבלטו עד היום לרעה בהיפ-הופ הציוני, הוחלפו בשירי אהבה עדינים לאחד אלוקינו. גם זה משהו.
רוי אדרי, "עד הסוף" (רויאל הפקות)
עוד בוואלה!
זין על גלגל
ובינתיים, כנראה בצד השני של הגלובוס, פלד ואורטגה פותחים את "ממשיכים לבעוט" עם צפצופים ובסים כבדים שלא משאירים מקום לספק: רוי אדרי אולי מצטלם לעטיפה עם אלבום של סטיבי וונדר, אבל הם בצד של דיזי ראסקל. קצת מאכזב שהיינו צריכים לחכות עד 2008 בשביל ספיחים של גריים מהגל העולמי שהציף את האטמוספירה לפני ארבע וחמש שנים, אבל "מוטב מאוחר וכו'", ועוד קלישאות שפלד ואורטגה שוחטים בלי למצמץ.
הם שרים חזק לפעמים חזק מדי טקסטים מופרכים על יכולות הכתיבה שלהם, אבל ההתלהבות שלהם מדבקת, והבאסים, הו הבאסים, לא מאפשרים להאזין לאלבום מתחת למקסימום ווליום. הפלואו שלהם מצוין, מהיר וחלק וחשוב מהכל, הוא בא מהבטן; פלד ואורטגה לא מצנזרים את עצמם בשום אסקפט של החיים: לא בהיעדר הציפיות מהרדיו (או במילים שלהם - "זין על גלגל"צ". כמה פשוט, כמה אלגנטי) וגם לא בטרגדיות אישיות ומשפחתיות ("ממשיכים לבעוט", ו"משפחה" המרהיב בכנותו).
היעדר הגבולות בפה מתבטא גם באנרגיה שסוחבת את כל האלבום, לפעמים עד כדי אובדן קשר עם המציאות. בנוסף, היה נחמד אם הצמד היה מוותר על האפקטים של מיצי קיבה (אם כי יש להעריך את האותנטיות של סאונד ההקאה. נשמע לייב וגם מייק פאטון עשה את זה לפני 17 שנה) בשיר "כל המשקאות בבר" ובכלל, עוסקים קצת פחות בעצמם ויותר בטנקים ובעשן המצוירים בגב העטיפה (עיצוב נהדר של פילפלד).
יש בפלד ואורטגה את הכעס שאוכל מבפנים את אלו שאכפת להם. כל השלושה. "אין לי ת'כסף/ יש לי את העט", הם שרים, אבל מה עושים עם העט הזה? "ספיק דה לנגוויג' אוף דה היברו מאן/ בעברית המיקרופון שלי יותר מסוכן", אבל מסוכן למי? החולשה הגדולה ביותר של ראפרים מוכשרים שיודעים לסחרר מוזיקלית הוא היעדר מיקוד. פלד ואורטגה צריכים להיות הרכב ההיפ-הופ האלרטנטיבי הכי בועט שקם כאן, והם עדיין לא שם. מילת המפתח היא "עדיין".
פלד ואורטגה, "ממשיכים לבעוט" (היי פייבר)