החבר השובב: ג'יימס לגרו - נו, ההוא מהזה

ג'יימס לה-גרוס נולד ב-1962 במיניאפוליס, השתלם בתאטרון בדרום קליפורניה בתחילת שנות השמונים ועבד באופן די קבוע משנת 1984 ואילך. ללה-גרוס שלל תפקידים מזעריים בסרטים (ביניהם "Near Dark", סרטה השלישי של קת'רין ביגלו ו"נס ברחוב שמונה" עם החלליות הקטנות) וסדרות טלוויזיה מהתקופה (שני פרקים בסדרה "פאנקי ברוסטר" ופרק בודד ב"Knight Rider" עם דיוויד הסלהוף והאוטו המדבר שלו), אולם כל אלו היו קטנים מכדי להוציא ממנו את הפוטנציאל החבוי בו. בשנת 1989 השכיל במאי אחד בשם גאס ואן-סנט ללהק אותו לסרט "דראגסטור קאובוי". את התפקיד הגברי הראשי גילם אמנם (בצורה מצוינת) מאט דילון, אך לה-גרוס בתפקיד ריק המסכן הוכיח באותה שנה שיש לו מה להציע בתפקידים מעט עמוקים יותר.

בשנות התשעים תפקידי הניצב פלוס שלו גדלו למימדי תפקידי משנה קטנים, אך למרות היותו גבר נאה ושחקן מוכשר, משום מה לא הצליח עד היום לבסס עצמו ככזה שיכול להוביל סרט מתוך התפקיד הראשי. עבודותיו המעט יותר זכורות מן המסך הקטן כוללות את הסדרות "תא רדום", "אי.אר", "אלי מק'ביל" ופרק אחד ב"חברים" והרזומה הקולנועי שלו כולל את "סינגלס", "הגורל הדליק את הרדיו" (עם קוונטין טרנטינו בתפקיד מקושקש), "גברת פארקר והחוג המרושע", "הנערים", "פנים רבות לאהבה", "אויב המדינה" עם וויל סמית', "משחק המינים", "זודיאק" והרימייק של ואן סנט ל"פסיכו" מ-1999.

לה-גרוס נראה כמו שילוב של סאם רוקוול וקיפ פארדו, לא חשוב באיזה תפקיד תשימו אותו, הוא יעשה רושם שובבי משהו. הוא נשוי לבתו של השחקן רוברט לוג'יה ("כביש אבוד" של לינץ') והוא אוסף איותים לא נכונים של שם משפחתו, אותו יש לבטא "לגרו", מעכשיו.

"מיתוס של טביעת אצבע" הוא אמנם סרט בעל דיסציפלינה אלטמנית - קאסט גדול של אנשים מדברים כולם אחד על השני - אבל המשפחתיות שלו, או יותר נכון הדיספונקציונליות המשפחתית שבו, מזכירה יותר את הסרטים הרציניים המוקדמים של וודי אלן, לאמור משפחה זה אולי טוב ויפה על הנייר, אבל בביחד הפיזי אדם לאדם קפקא.

אולי משום כך מיה (ג'וליאן מור בתפקיד האחות העצבנית, איך לא), למרות נישואיה לפסיכולוג (מייקל ורטן) מוצאת נחמה אמיתית רק בסזאן (לגרו) המשונה, אותו היא לא מכירה, אך מאלצת אותו לספר לה את הסוף של הספר שלא סיימה. סזאן (כן, כמו הצייר הנערץ על וודי אלן. אם כבר מחווה, אז עד הסוף), הוא דמות אופיינית ללגרו - למיה לא ברור מאיפה הוא בא, בן כמה הוא והאם הוא שקרן פתולוגי מוחלט; מה שכן הוא חמוד בעינייה והוא מחוץ למשפחה, וזה כנראה מספיק.

ניק (סטיב בושמי) מנסה לביים ללא הצלחה יתרה סרט ללא תקציב; הצלם שלו שתום עין, עוזרת ההפקה שלו מעצבנת והשחקנית הראשית שלו אובדנית. אך הבעיה אולי הגדולה ביותר שניק מנסה להתמודד איתה היא צ'אד פלומינו (לגרו), כוכבן אופרות סבון שחצן ושחקן איום ונורא, שלוהק לסרט בעיקר בשביל למשוך משלמי (ומשלמות) כרטיסים לקופות.

צ'אד הוא יהיר ללא גבולות, שמנסה (ולרוב מצליח) לעבור על כל הבחורות בצוות. בחוסר התקשורת שיש לו עם השחקנית הראשית (קת'רין קינר) הוא מאשים אותה ובאופן כללי אי אפשר לסבול אותו. יש האומרים כי הבמאי טום דיצ'ילו ביסס את דמותו של צ'אד פלומינו על נסיונו עם בראד פיט, ששיחק בסרטו הקודם "ג'וני ומגפי הזמש". בכל מקרה, לגרו הופך תרגיל קולנועי חמוד לסרט מצחיק לאללה.

"הנשיאים לשעבר" הם כנופיית שודדי בנקים העוטים על עצמם מסכות בדמויותייהם של נשיאי ארה"ב לשעבר ואף אחד לא מצליח לתפוס אותם, או אפילו להעלות קצה קצו של חוט בנוגע לזהותם. בודי (פטריק סוויזי באחד מתפקידיו הקולנועיים הטובים ביותר) הוא גורו גלישה והחשוד העיקרי של סוכן האפ. בי. איי. ג'וני יוטה (קיאנו ריבס), שחדר לכנופיית הגלישה שלו בתור גולש מתחיל.

אחד מחברי הגלישה של בודי (ואולי משותפיו למעשי השוד?) הוא רואץ' (לגרו) – נער מחוק ואופייני לגולשי החוף המערבי, שנשבע, כמו אביב גפן, לא לעבור את גיל שלושים בחיים. שניות לפני שנבואה זו תתגשם, ג'וני יוטה יהיה שם כדי להזכיר לו שהוא הולך למות. סרטה של קת'רין ביגלו מפוצץ בדמויות קטנות שמגולמות על ידי שחקנים מפתיעים למדי; בין היתר נוכל למצוא שם את אנת'וני קידיס מהצ'ילי פפרז ואת לי טרגסן (ביצ'ר מ"אוז") בתור רוזי הרוצח, כך שרואץ' הוא לכל היותר תפקיד קטן בסרט גדול.

בוב (מאט דילון) ודיאן (קלי לינץ') לא מרגישים צורך להתנצל על סגנון החיים שלהם. כשודדי בתי מרקחת, הם משוכנעים שזו השיטה הטובה ביותר להשיג את החומר הכי נקי והם מודעים לעובדה שהם מכורים. לעומתם, ריק (לגרו) עושה רושם של מי שנגרר אחריהם - קצת כמו הילד שלהם - ואולי אם היה מתרועע עם אנשים אחרים לא היה מגיע למצב הזה.

לאחר שבת זוגו החמודה נאדין (הת'ר גראהם) תשלם את המחיר, יהיה זה דווקא בוב שיבחר לעזוב את מעגל הסמים, אך עברו לא יוותר לו. ריק הוא, כאמור, תפקיד מעולה, אולי מהטובים של לגרו; הוא אינו חכם או שנון כמו בוב, אך הוא גם לא הג'אנקי המותש הטיפוסי וככל שהסרט יתפתח כך יבין ריק מי הוא ואיך הגיע למצב הזה. לדאבונו זה לא מאוד יעזור לו.