מספיק לקרוא את רשימת התודות הקצרה שנמצאת בעמוד האחרון של הספר "השד מברלין", כדי להבין שחלק הארי של העלילה כנראה אינו בדוי לחלוטין. גם הראיון שנתנה המחברת, ג'ודי טל, במוסף "הארץ" מאשר זאת. עם זאת, בגלל הסגנון, התפתחות העלילה ומרכיבים נוספים, ראוי להתייחס לרומן הזה כאל יצירה ספרותית מן השורה ולא כאוטוביוגרפיה. מהלך שכזה יכול לתת חופש לקורא לסחוט מהיצירה משמעויות אחרות - אולי כאלה שאינן נדרשו במציאות, אך מתאפשרות בעולמה הבדוי של היצירה - וכך להפיק קריאה מעניינת הרבה יותר.
זהו רומן הביכורים של ג'ודי טל, וכבר עכשיו ניתן לאשר כי זוהי יצירה ראויה בהחלט. בעברית שאינה מתפשרת, שיודעת לשלב בחלק גדול מן המקרים בין דיבור יום יומי לבין ציורי לשון מרשימים באמינות, שמספקת חוויית קריאה יוצאת דופן בנוף הספרים העכשוויים. זהו המקום גם לציין כי זהו ספר קריא יחסית, ועל אף נושאיו הכבדים-כביכול, מצליחה המחברת ליצור זרימה של מידע והתפתחות בעלילה בקצב עקבי.
הספר, הכתוב מנקודת מבטה של המספרת, מגולל את סיפורה של אלי, הנוסעת בעקבות מכר מן העבר חזרה לברלין. החזרה לשם והנבירה בהיסטוריה הפרטית נדרשים לה בגלל אביה, פרופסור להיסטוריה ידוע שם, שהעביר את ילדותו בברלין של מלחמת העולם השנייה, והתאבד שנים אחר כך בארץ. התאבדותו נראית לה כחידה שאינה פתורה דיה, לאחר שלא השאיר לה, מלבד משפט אחד ויחיד, שום הסבר מתקבל על הדעת למעשיו. אט אט מגלה הקורא, כי באקט ההתאבדות של אביה מגולמת בעצם כל ההיסטוריה הפרטית של המספרת, וכדי להבין את סיבת התאבדותו היא חייבת להכיר את העבר שלה עצמה.
ערוצי ספורט ביום השואה
באופן מרשים נע מוקד הסיפור בין שתי קצוות סותרים. מצד אחד זהו ניסיון של המספרת לבנות לעצמה - ממש כמו שבנה ניסה לעשות לעבודות בית הספר - עץ שורשים, לחפש את הזיכרון הפרטי שלה. מצד שני, הניסיון למצוא את העבר שלה דורש ממנה לפרק שלב אחר שלב את כל הקטגוריות המוכרות לה, רק כדי שתוכל למצוא את אותו עבר. גם כשהיא מנסה לבנות לעצמה חיים שחורגים מכל קונצנזוס מוכר, עד הנסיעה לברלין, היא עדיין אינה מצליחה למצוא את מקומה, "משהו להחזיק בו ולא להרפות". ולכן, הנבירה בעבר הפרטי שלה מצריך ממנה למצוא את עצמה בתוך מרכיבי הישראליות, האימהות ואפילו הזוגיות האישית המורכבת שלה, שעולים במהלך המסע לעירו של אביה.
בתחילה, העיסוק בשואה נעשה כבדרך אגב, כמשהו שקיים אך אינו נוגע לה לחלוטין, או כפי שאימה מציינת: "שואה? מה פתאום שואה?... מה את חושבת, הוא היה היחיד?... הוא לא עבר את השואה ... ואפילו ההורים הגיעו בסוף, וגם הם לא ממש סבלו שם...". ועם זאת מצליח השד מברלין להגיח מפינות נסתרות במהלך כל הסיפור. נכון, סיפור ההתאבדות והנסיעה לברלין הוא אישי מאוד, אך השד הוא לחלוטין קולקטיבי. העימות של אלי איתו, בעצם מציגה עימות בלתי נגמר של דמויות מן הדור השני משני צדי המתרס. כל מה שנותר להבין לבסוף זה שזהו סיפור שלעולם לא נגמר, עבר שהוא חלק בלתי נפרד מן ההווה, וגם ניסיון לבנות חיים של זיפזופ לערוצי ספורט ביום השואה, אין בהם כדי להוציא לשד את קרניו.
המכר שמוביל את אלי חזרה לברלין, מרטין, יוצר יחד איתה קו עלילתי משני של סיפור אהבה פרובלמטי עבור שניהם, שלכל אחד מהם עבר פרטי-משפחתי משל עצמו בארץ. מבלי לחשוף פרטים נוספים, רק אציין כי בעיני עקב אכילס של הספר טמון דווקא בדמותו של מרטין. טל יוצרת דמות שאינה מפותחת מספיק, ולעיתים נותנת תחושה מעט מכנית של זרז עלילה. כאילו הקצוות של חיבורי מערכת היחסים שלהם לא התאחו עד הסוף, ונותרת לנו דמות מעט פונקציונלית ולא כזו בעלת ממשות משל עצמה בסיפור. לא מפתיע כי דמות זו תורמת לסיום המעט מאולץ של העלילה.
אין ספק כי זהו ספר שצריך לקרוא אותו, ולו רק כדי להיחשף לשפה העשירה, לדימויים המעוררים המציפים את מחשבתה של אלי. זהו ספר שכמעט ניתן לנגוס בסגנונו העשיר, שנותן התבוננות מקורית אל אבני היסוד של המהות הישראלית, דרך סיפור אישי כמעט יוצא דופן. אפשר להיכנס דרך הספר אל מצב רוח מסוים מאוד של יום חורף: נוגע ללב, אך שאינו דרמטי מידי, שמצריך את הקורא לעמוד באופן תמידי על המשמר מפני אותו שד, דייר הקבע בין דפי היצירה.