פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האמן 17: שחר יהלום

      היצירה באה ממקום אוטיסטי, החומר הוא המטרה ולא האמצעי, והיא לא אוהבת אמנים שלא מבינים שהחומרים שלהם יותר חכמים מהם

      שחר יהלום (27) משתתפת בתערוכה הקבוצתית DIY במוזיאון הרצליה

      אינסטליישן ופיסול

      בשונה מעבודות אינסטליישן, שמראש מניחות את חלל התצוגה כחלל בו מתקיימים האובייקטים האמנותיים, בעבודות האחרונות שלי אני עושה נסיון ליצור אובייקט שמייצר בתוכו חלל תצוגה אוטונומי. קצת כמו במוזיאוני טב או ארכיאולוגיה - יש אקווריום זכוכית שמייצר חלל ובכך מגדיר ותוחם את המציאות המפוברקת. מעניין אותי המקום בו האובייקט הפיסולי נתפס על ידי הצופה כגוף זר, משהו שהיה חי או התקיים מעצמו, וכל מה שנשאר ממנו זה סימון של מערכי הכוחות שפעם הפעילו אותו. קצת כמו להניח גופה על שולחן הניתוחים.

      אמנות שאני אוהבת

      משהו מוזר, מסקרן, אמנות שמייצרת מרווח בין התפיסה לחוויה, אמנות שמודעת למגבלות של עצמה ומחדדת את חוסר היכולת שלנו להעריך את המציאות מבחינה ערכית או מוסרית.

      אמנות שאני לא אוהבת

      אמנות מנומקת מידי, מנוסחת מידי, מובנת מידי, אמנות שמנסה לייצג מציאות קונקרטית או אירוע ספציפי. אמן שלא מבין שהחומרים שלו יותר חכמים ממנו, מפספס את הענין מבחינתי.

      יצירות שאני אוהבת

      "מלאכים בשמי ברלין" של ווים וונדרס, "הפסנתר" ו"מלאך על שולחני" של ג'ין קמפיון, einsturzende neubauten, במיוחד את הפסקול שהם עשו לסרט "ברלין בבילון", ג'ון פרושיאנטה – " diamanda galas", נינה הגן, רמסטיין - בעיקר התקליט הראשון שלו, "הזר" של קאמי, כל הפרוייקטים של מייק פייטון, "המשחית" של וולקר שלנדורף, פרנק זאפה, גילברטו זוריו, ג'ף וול, פייר יוג'י, רבקה הום, דר' סטריינג'לאב של קיובריק, 120 ימים בסדום של פאוזוליני, מרסל דושן, המניפסט הפוטוריסטי (בלי קשר ליצירות המשעממות שנלוו לו), לאונרדו דה וינצ'י...

      אסתיקה בעבודות

      יש יופי וגם פיתוי אבל ממקום אפל, מסתורי, לא ממקום של גודש או הצפה ויזואלית. העבודות ברובן מונוכרומטיות עם נטיה למינימליזם. הן לא מזמינות ממבט ראשון, אך בפרטים הקטנים יש נגיעות של אסתטיקה מאוד מוקפדת, לעיתים על גבול הקיטש. בעבודות האחרונות נכנסו הרבה אלמנטים גותיים, זה משהו שמעניין אותי ברמה של הגדרת החוץ לעומת הפנים, פיתוי שבא ממקום של איום ופחד.

      אמנות ומוזיקה

      אלה שתי שפות שונות, זה לא שאי אפשר לעשות את החיבור אבל בדרך כלל צריך לכופף מדיום אחד לטובת השני, זה כמו לעשות קליפ לשיר או לכתוב פסקול לסרט, זה צריך לבוא ממקום של סינתזה, אני חושבת על המוזיקה ביחס לאמנות אבל ממקום של שוני. זה מחדד את המגבלות של המדיום, כמו מטרה שאי אפשר להגיע אליה, זה מפעיל אותי, לנסות לייצר סאונד מתוך אובייקט דומם.

      תיק עיתונות:

      "אני פועלת מתוך תפישה שתפקיד האמנות הוא לא להשפיע באופן חיצוני על החברה, אלא הכוח של האמנות נובע מתוך הדיבור הפנימי של החומר", מצהירה שחר יהלום. "היכולת של החברה להפנים איזשהי חוויה היא מתוך החומר, לא מתוך המסר שיכולתי להעביר באמצעותו".

      היא יוצאת נגד גישה נפוצה ביחס לאמנות שרואה בחומר בעיקר כאמצעי להעברת רעיון. "אני מרגישה מחוייבת לצאת נגד התפישה הזאת, היא לחלוטין לא נכונה עבורי: החומר הוא לא האמצעי, מבחינתי הוא הוא המטרה - הדבר עצמו".

      הדברים שיהלום אומרת אינם מפתיעים לאור התערוכה נוכחית בה היא מציגה, DIY במוזיאון הרצליה, העוסקת בפוסט מינימליזם באמנות הישראלית וסוקרת את שורשיו. יהלום לאו דווקא רואה את עצמה כאמנית פוסט מינימליסטית, אבל מוצאת את ההשקה שלה עם כותרת התערוכה ב"בחירה באמנות שנובעת מפעולה, ולא מתייחסת לפעולה כאל תוצר לוואי".

      המינימליזם מעדיף את הפעולה המתומצתת שהאמן מבצע, על פני משמעויות סימבוליות, סיפוריות, או ייצוגים של המציאות החברתית שעשויים לעלות מעבודת האמנות. נקודת המוצא של יהלום שהיא שאין באפשרותה לבטא מצוקות אנושיות: "היכולת שלי מצטמצמת לפעמים לקיפול ניר או משחק בפלסטלינה. הפעולות שלי לא מנומקות באמצעות משהו שקיים במציאות הקונקרטית, כמו המצב החברתי והפוליטי. אבל המצוקות מתבטאות גם בנייר שאני מקפלת. לא מעניין אותי לדבר על הקשיים בעזה".

      למרות שהיא רוצה להימנע מהקשרים תרבותיים ומקומיים, את עבודת ווידאו שהיא מציגה בתערוכה, "פרדס", אפשר בהחלט לפרש בהקשרים הללו: פריים סטטי של עצי פרדס בחשכה, וביניהם משוטטת לפרקים אלומת אור, החושפת את הסביבה, סבך עצים וביניהם קופסאות לבנות. יהלום קושרת את אלומת האור לחיפוש, אולי חיפוש אחר שרידים של פשע שהתבצע. אבל "אין דבר מלבד החיפוש", לדבריה. ישנן רק הקופסאות, שהן למעשה כוורות, ומהוות עבורה החוט המקשר למינימליזם - אובייקט הנדסי לבן, שאולי מכיל את מה שאלומה תרה אחריו, אבל הצופה רק יכול לדמיין את תכולתו.

      הלוקיישן כפי שהוא מתגלה בעבודה שלה לא נראה ישראלי בהכרח, אלא שהכותרת הופכת אותו למקומי. יהלום, מצידה, מערערת על כוחן של כותרות לייצר משמעות: "לעולם לא אתלה עבודה באופן שבו השם מפרש אותה. אם כבר, השמות מערפלים את העבודה ולא מפרשים. אני לא מרגישה שאני זקוקה לפירוש המילולי".

      ההימנעות שלה מעודף מילוליות והקשרים, מתבטא גם בחוסר הרצון שלה לצור או לפרש את העבודות שלה בהשפעת תיאוריות אקדמיות: "אני לא צריכה לשבת עם ספר פתוח כדי שהפסל שלי יקבל ערך. הצורה צריכה לבוא מהמקום הכי מופשט והכי אינטואיטיבי. אני מאמינה באפקט רגשי של דברים. היצירה באה אצלי ממקום אינטימי, אוטיסטי. החיפוש מתבצע בתוכי. אני לא אתקל במאמר שיסביר לי את החיים שלי".

      "המקום של האמנות הוא הפער בין מה שיכולים לצפות או לרצות, לבין מה שהחומר רוצה בעצמו, ומה שמזג האוויר או האור גרמו לו ליצור. יש ניסיון לשלוט על כמה שיותר דברים שאין לנו שליטה עליהם, ולאבחן דברים שבמקורם נבעו באופן הכי אינטואיטיבי ולא ממושטר- למשטר בדיעבד את האובייקטים".

      התהיות שהיא מעלה קשורות יותר לאפשרויות של החומר מאשר לעולם הרוח - התפיסה של החומר ביחס להשפעת האור, יחסים שהיא מייצרת בין אובייקטים תלת ממדיים לדו ממד, ובין פיסול למיצב. "המחשבה שמלווה אותי היא ניסיון ליצר מעין ארכאולוגיה, להציג את הדבר אחרי שהרסו אותו או אחרי שהוא מת או נזנח ולצמצם לרמת הקונסטרוקציה או השלד, או לאתר איזשהו רישום שנמצא בתוך המאסה או בתוך החומר".