בומבלנאט

ג'ק ויטמן (ג'יסון שוורצמן) לא הצליח לברוח. הוא חשב שכן, אבל הכאב, בדמותה של נטלי פורטמן, מופיע במפתן חדרו אשר במלון שבלייה, שבפאריז, צרפת. פורטמן בשיער קצר, יפהפייה. הוא מכין לה אמבטיה, היא בוחנת את החדר, הם מזמינים בלאדי מארי ומתקשים להוריד את הידיים אחד מהשני. על זרועה וירכיה נראים בבירור סימנים כחולים אלימים למדי. שאריות ממעשים שנעשו בערבים קודמים. "לא משנה מה יקרה בסוף", היא אומרת, "אני לא רוצה לאבד אותך – כחבר". הוא משיב: "אני מבטיח לך - לא משנה מה - שלעולם לא אהיה חבר שלך. אף פעם".

"מלון שבלייה" הוא הסרט הקצר שפותח את "רכבת לדארג'לינג", סרטו החדש של ווס אנדרסון (מיטיבי הלכת שבינינו כבר הספיקו לראות אותו, שכן הוא שוחרר כמתאבן לפני מספר חודשים ברשת) והוא נותן לנו טעימה מרה ממצבו הנפשי של ג'ק, הצעיר לבני ויטמן, בתחילתו של המסע הרוחני אליו הוא יוצא עם שני אחיו, פרנסיס (אוון ווילסון) ופיטר (אדריאן ברודי). ליבו המרוסק של ג'ק הוא עוד כלום לעומת הפרצוף של פרנסיס, שכמעט נהרג בתאונת אופנוע, וגם לפיטר יש צרות משלו. אשתו בחודש השביעי להריונה והוא בכלל היה בטוח שמתי שהוא הם יתגרשו. עכשיו, ממש עוד מעט, הוא עומד להפוך לאב.

שלושת האחים לא ראו זה את זה בדיוק שנה. מאז הלוויה של אביהם אם להיות מדויקים. פרנסיס (בכור, אחראי, שתלטן ומחופף על כל הראש) מפיק עבורם מסע רוחני בהודו ברכבת צבעונית בשם ה"דארג'לינג לימיטד", בין מקדשים ונקודות ספיריטואליות אחרות. כמו שיודעים מיליארד וחצי ישראלים - הודו המקושקשת היא א'-ב' באסקפיזם. תוסיפו לזה מבחר עצום של תרופות ללא מרשם, טיפות ומשכיחי כאבים שהבנים לא מפסיקים לבלוע, לטפטף או סתם לבלוע – ותקבלו עוד מסע הזוי, מרגש, צבעוני וסוחף של ווס אנדרסון. האיש שאיתו אלך לקנות טפטים לחדר השינה. יום אחד, כשתהיה לי דירה משלי (אגב, אם חשבתם שה"בלאפונטה" מ"עמוק במים" היא כלי התעבורה הכי פסיכי שראיתם, חכו שה"דארג'לינג לימיטד" תעזוב את התחנה).

אנדרסון אלוף עולם בליהוק דמויות משנה שמעשירות את הסיפור ומוסיפות לו אקסטרא טעמים וריחות – קארי, ליים וזעפרן במקרה של ה"דארג'לינג לימיטד" - על צוות העובדים בו והנוסעים האחרים. מנהל השירות והדיילת האישית של השלושה, למשל, חשובים לא פחות מברנדון, עוזרו הקירח של פרנסיס (שאחראי על הלוגיסטיקה של המסע ומנסה להיות טוב לב לפרנסיס, למרות שזה נוהג בו ברשעות). היא מפתחת חצי רומן נצלני אבל גם פגיע, עם ג'ק (שחם עליה ממש מהדקה הראשונה) ואילו הוא זורק את שלושתם מן הרכבת אחרי שעברו כל גבול התנהגותי והתפרעו בקרון המסעדה. עכשיו, כשכל התכניות התפרקו, מתחילה ההתמודדות האמיתית, אלא שהם לא מוכנים לה.

הודו היא מקום אליו נוסעים אנשים כדי למצוא את עצמם ו"רכבת לדארג'לינג" הוא סרט מסע ולו מטרה מוגדרת: איחוי השבר המשפחתי בין האחים בצל האבל על מות אביהם והכמיהה לאהבה מצד אימם, לה לא זכו. כשבאמתחתם 9 המזוודות של ויטמן האבא (ממוספרות בעיצוב ייחודי של מארק ג'יקובס ולואי ויטון) ובמטרה לאחות שבר זה, מנסים השלושה למצוא את הדרך, אבל לא מצליחים אפילו לעבור את ארוחת הצהריים הראשונה שלהם יחדיו. המפגש הטעון בנקודת הזמן הזו, מייצר עוד ועוד חיכוכים עד לפיצוץ המהיר והבלתי נמנע. פיצוץ שבא לידי ביטוי הן ברמה האישית בין שלושתם והן בעצם העובדה שהם נזרקים מהרכבת אל הלא נודע. ובדיוק אז, כשהם מוכנים להרים ידיים ולחזור לארה"ב, הם לפתע מוצאים עצמם בסיטואציה טראגית שכוללת תאונה, ילדים ומוות.

אין דבר מאחד יותר מאבל. כך, השלושה מוצאים את החוויה הספיריטואלית שלהם רק בדיעבד דרך כאבו של אב ששכל את ילדו. בזמן לווית הילד, אנחנו חוזרים ברגע אחד ליום מותו של ויטמן האב. להתרחשות שכולה ג'ננה במוסך בה ממתינה מכוניתו של הבר מינן לרכיב חלופי. את הזיכרון הזה ג'ק יעבד בהמשך לסיפור ויתעקש כי כל הדמויות הן פיקטיביות לגמרי.

ההתבוננות הכל כך ווס אנדרסונית בשני מקרי המוות (והמוות הרי נוכח בכל סרט שלו) – סצנת המוסך המופרעת בצל מותו של ויטמן סניור מול הלוויה היפה והכול כך שרירותית של הילד ההודי (בנהר בו מושטת גופתו השרופה של הילד, נשים רוחצות את שערן) – היא לא פחות ממרסקת לב. אם כי ייקח זמן לבני ויטמן להבין את מה שאתה, כצופה, מבין ברגעים הללו. הסוד האמיתי להתמודדות עם אובדן, היא היכולת לשחרר את מטעני העבר, ולהמשיך הלאה. ההודים שורפים את המתים ושלמים באבדונם. אנחנו, בני המערב, נוטים להמשיך ולהתבוסס בשכול ובתחושת האבל וחוסר ההוגנות של החיים כלפינו. לראייה - פיטר מתעסק באובססיביות בחפצי אביו המת, פרנסיס מנסה לסדר את החיים של כולם, כשהוא מתעלם ממצוקתו שלו וממשיך לחיות את ההדחקה והכאב ולג'ק יש את הקוד הסודי למשיבון של חברתו, כאילו שמשהו טוב יכול לצאת מזה באמת.

מקובל להתייחס לסרטים של אנדרסון כאל מתנות צבעוניות שהוא משאיר לקהל מעריציו, ואף פעם לא ברור לי למה בוחרים המפיצים בארץ ללכת איתו כל כך בקטן, אבל אולי באמת זה אני והחיבה לטפטים. יכול להיות שהאסטטיקה הקסומה והמהפנטת של סרטיו לצד הפסקולים שאף פעם, אבל אף פעם, לא מאכזבים, יכולים להראות לעיניים של אחרים מוזרים מידי וקצת גיקיים ומצועצעים. לאנשים מחוסרי הלב האלה נותר לי רק לאחל החלמה מהירה, ולכל השאר להמליץ בחום על עוד יצירת מופת מבית היוצר של. נאמסטה.