נתחיל מהאמצע - לא לחינם קרא ריקרדו פיגליה לספרו "כסף שרוף": הסצנה בה השודדים שורפים את מיליוני הפזות שגנבו היא נקודת המהפך ברומן. רגע של יופי מזוקק בו מתחוורים לקוראים, כמו גם לצופים שמתקהלים מחוץ לבניין המוקף על ידי המשטרה, חומרת הטירוף - או חוסר הגבולות - של השודדים. "האופן שבו הם שרפו את הכסף היה ביטוי טהור של רשע וגאונות, כי הם שרפו אותו כך שאפשר יהיה לראות את השטרות של המאה מתלקחים, אחד אחרי השני, כמו פרפרים שכנפיהם נוגעות בשלהבת של נר והם מנופפים בהם לשנייה בעודם אחוזים באש ועפים באוויר למשך רגע אינסופי אחד לפני שהם בוערים ומתכלים" (125).
מראה השטרות הבוערים, הנושרים להם אחד אחד מדירת המחבוא שהפכה למלכודת, ממחיש את יכולתו של פיגליה להחיות רגע שהתקיים בעבר, רגע שלא חווה בעצמו. האינטנסיביות של התיאורים, הויזואליות העזה והמטאפורות מלאות הדמיון, משווים לפרוזה הצפופה של "כסף שרוף" מיידיות וישירות, וכך מנערים מהסיפור הבסיסי אבק בן יותר מ-40 שנה. העלילה מבוססת, כאמור, על סיפור אמיתי - שוד בנק מ-1965. חברות פושעים פסיכופטים - מליטו המשוגע, ננה היפה, דורדה הגאוצ'ו ומרלס העורב - נכנסים לסניף בנק בבואנוס-איירס ויורים בכל מה שזז. לפני שהם חוצים את הגבול להסתתר במונטווידאו, הם מספיקים לתעתע במשטרה ובתקשורת ולהשאיר מאחור שורת גופות, מכוניות מרוסקות ושביל של הרס. התחקיר שעשה פיגליה סיפק לו את העובדות, אבל סיפור השוד ותפיסת השודדים, הם רק המצע, הבסיס, לספר המעולה הזה. הסופר אכן מסתמך על כתבות, דוחות משטרה ועדויות שונות - אבל זאת רק ההתחלה. אופן בניית הדמויות - עם דימויים שמתנפלים על העיניים ושפה ישירה וחדה - משאירה אותנו עם פה פעור ודופק מואץ. את הסצנות הוא בונה ביד אמן - זום אין ואאוט לא רק ל"פנים"ים ו"חוץ"ים, אלא גם לתודעות השונות (והמעומעמות לרוב על ידי סמים) של המשתתפים, בין אם הם שוטרים, פושעים, עוברי אורח או זונות.
הסיפור הוא הרבה יותר מסיפור על פשע אלים - בדרך אל לכידתם הבלתי נמנעת של הפושעים אנחנו נחשפים לתפיסת עולמם של השודדים, למיניות ולתשוקות שלהם, לפחדים של השוטרים והאלחוטנים, ולקהל המשולהב, הכמה לחזות באלימות אך גם חרד ממנה. פיגליה לא ניסה לשמור על נאמנות מוחלטת לאירועים שקרו, אלא עיבה אותם כך שההילה שלהם מתעצמת: אי אפשר שלא להיחרד - אך גם להיות מוקסמים - מהדמויות הקשוחות שהוא מתאר. ממש כמו הקהל הממוגנט למראה הכסף השרוף, הקוראים המומים מהעושר הויזואלי, מהמצלול ומהקצב המהיר, כך שהקריאה הופכת גם היא ל"רגע אינסופי אחד" שרוצים לחזור אליו.
* "כסף שרוף" ריקרדו פיגליה, הוצאת חרגול, תרגם מספרדית אורי פרויס
חתול תעלול
ספרו של מריו ורגס יוסה הפך במהירות לרב מכר, ואין להתפלא על כך. בין אם הדבר הוא תוצאה של שיווק נכון, עטיפה מעוררת תיאבון ושם שהיה הולם גם סרט אירוטי, "תעלוליה של ילדה רעה" הוא ספר איכותי, קריא ומהנה. בשונה מ"כסף שרוף" ההיפר-אקטיבי, "תעלוליה" ניחן בקצב איטי יותר, ובטון מרוכך ונוסטלגי מתרפק על אהבתו של איש אחד לאישה שלא מסוגלת, או אולי גם לא רוצה, להתמסר לו. ריקרדו הוא מתרגם מפרו שעבר לחיות בפאריז, ואת חייו חורכת ה"צ'ילינטה", אליה התמכר כבר בילדות. הצ'ילינטה מחליפה שמות וזהויות, בעלים וסגנונות לבוש בקצב מעורר התפעלות, אבל תמיד נשארת מושא תשוקתו של ריקרדו. המתרגם התפרן מודע לכם שהדיבוק בדמות אישה שמגיחה לחייו באותה פתאומיות שהיא יוצאת מהם פועלת באנוכיות גמורה - אך לא מסוגל להתנגד לכך: "בחייה הסוערים הייתי מן הסתם אי נדיר של יציבות, האידיוט הנאמן והמאוהב, תמיד שם, מחכה שהאדונית תתקשר כדי לגרום לה להרגיש שהיא עודנה מה שבלי ספק חדלה להיות, מה ששוב לא תהיה: צעירה, יפה, אהובה נחשקת" (208).
העלילה נודדת בין פרו ופאריז, יפן ואנגליה, ונחתמת במדריד. מלבד הפרק הראשון שנקרא "הצ'ילינטס" שמציג את הגיבורה ואת אחותה, כל שאר הפרקים קרויים על שם שחקני המשנה בסיפור האהבה החד צדדי, שלרוב כאלו הם - משניים, צדדיים. ב"איש הגרילה", הצ'ילינטה והמתרגם מתחברים עם חוגים מיליטנטיים וממקמים את עצמם בקצה הקיצוני של המערכת הפוליטית הבלתי יציבה של אמריקה הלטינית. במערכה הבאה, "צייר הסוסים ב'סווינגינג לונדון'", יוסה מעביר אותנו דרך הבוהמה של לונדון הפסיכדלית אך גם מציג לנו את הבורגנות העשירה חובבת הרכיבה. "הילד חסר הקול" ו"ארכימדס הבונה שוברי גלים" הם שני הפרקים המוצלחים ביותר בעיניי, שבהן פועלות דמויות המשנה המעניינות והמורכבות ביותר. הילד האילם והזקן התימהוני הם שתי דמויות העומדות בפני עצמן ומצליחות להשתוות בעוצמתן לסיפור האהבה הסוחף, איתו מתפתלת העלילה. הנכונות של המספר לזרוק עצמו לרגלי אהובתו בכל פעם שהיא חפצה בכך ובעצם לבחור לוותר, לא רק על זוגיות מאוזנת אלא על עצמאותו ועצמיותו, מזכירים את תמת ההקרבה העצמית שלארס פון-טרייר כל כך אוהב לבחון. אך בשונה מהסרטים המדכאים עד עפר של הבמאי הדני, "תעלוליה" עובד בצורה מרוככת ומתמסרת יותר, נעימה יותר למשתמש. אולי גם זה תרם להפיכתו לרב-מכר. אבל כנראה שהשמלה החושפנית שלובשת הבחורה שעל הכריכה עשתה גם היא את העבודה.
* "תעלוליה של ילדה רעה" מריו ורגס יוסה, הוצאת "אחוזת בית", תרגמה מספרדית טל ניצן