פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תזרים מסומן

      על פי דה מארקר המכשולים בדרכה של ישראל לאלף השלישי הם סנדלרים, חייטים ודיירים מוגנים. שרון קנטור קואפרטיב

      גיבור "פלטפורמה" – הרומן המטריד ביותר של נביא הזעם מישל וולבק - קורא רק את המוסף הכלכלי, כי האמת, הוא אומר, נמצאת לא במדורי החדשות אלא במדורי הכלכלה, שם מספרים על מה שיהפוך מחר למציאות. המציאות של דה-מארקר בכתבת השער של דה-מארקר נדל"ן מהשבוע שעבר - היא חציה בוטה של הגבול הזה.

      אין זו הפעם הראשונה שדה-מארקר, המוסף הכלכלי של רשת שוקן, חוטא במשוא פנים, באי-דיוקים, בהיעדר גילוי נאות והימנעות מחשיפת האינטרסים העומדים מאחורי חלק מהכתבות המתפרסמות בו. קשה להאשים את המוסף, שקיומו תלוי בשימון גלגלי המכונה עליה הוא רוכב, אבל יש להתריע כשהגבול נחצה.

      בשער העיתון, צילום פתחו של בית עסק סנדלר/חייט. השלטים המהוהים כתובים באותיות עבריות ברורות וגאות, מהימים שלפני המצאת הפונט והדפוס הדיגיטלי. השלטים האלו, על עקשותם וחוסר הצעצוע שבהם, מייצגים את האויב על פי דה-מארקר: תחת הכותרת "מיליונים בסנדלרייה", תוקפת הכתבה "חנויות סדקית ובעלי מלאכה זקנים (ה)דורשים מאות אלפי דולרים כדי להתפנות מבתי עסק מוגנים", ובכך מעכבים את הפיתוח העירוני המיוחל של מרכז העיר ירושלים.

      אין גבול לכמות הציטוטים המרושעים, האוויליים, המופרכים, שונאי האדם ומקדשי הבצע שמכילה הכתבה הזו, מאת רנית נחום-הלוי. אנסה להביא כאן את הנבחרים שבהם. כל מה שמובא במרכאות הוא ביטוי שהופיע במקור: ה"מכשולים" בדרכה של "בירת ישראל לעבר האלף השלישי", אליבא דה-דה-מארקר, הם "הדיירים המוגנים, שהם או הוריהם רכשו את החנויות בדמי מפתח בשנות ה- 50 וה-60", חוצפנים שכמוהם, הם "יושבים על שטחים בשווי מליונים רבים, אבל ממשיכים להפעיל את אותם בתי מסחר זעירים שייסדו לפני עשרות שנים".

      "ניתן לזהות חנויות אלה לפי מראן", ממשיכה הכתבת בשאט נפש כירורגית, וממשיכה במונולוג שמקומו יכירנו רק בפרוטוקולים של תקופתנו (הסוגריים הופיעו במקור): "הן נראות בדרך כלל כאילו נלקחו מיומני קולנוע עתיקים. לצד רשתות כמו פוקס, קסטרו, גולף והוניגמן, פועלות חנויות המציעות תחתוני סבתא (ולא מדובר באינטימה), גופיות צבא (ולא מדובר בריקושט), דודים (וכמודל מוצג לראווה דוד שבור), חותמות ומנעולים, וכן מועדון קלפים ושש-בש... עד לפני כחצי שנה פעל ברחוב נחלת שבעה גם אומן שהיה יוצר במקום כלי חרס, משפכים וכדי נפט – כאילו נעצר הזמן. מה לחנויות אלו ולשנות ה-2000?"

      מה יחשבו התיירים?

      במחי הבל מקלדת, מצליחה נחום-הלוי לבעוט ולבטוש לא רק בכל בית עסק שאינו משויך לרשת כלשהי, אלא גם בכל מוצר המופיע בגרסת המקור שלו. לנחום-הלוי ודה-מארקר אין בעיה עם תחתוני סבתא או עם גופיות צבא, ובוודאי שלא עם מנעולים. הבעיה שלהם היא עם העובדה שמוצרים אלו לא עברו את האינקרנציה דרך המיתוג, הכוללת הוצאה מהקשר תוך ביטול ההקשר המקורי, ייצור המוני – על פי רוב בחו"ל ובתת-תנאים – ולקינוח אריזה ופרסום. שערורייה: התחתונים סתם נמצאים שם, תחתוני סבתא כתחתוני סבתא, לא בקריצה ולא במבצע, ואולי אפילו – חלילה – במטרתה למכור אותן לאיזו סבתא של ממש. שמות הרשתות בכתבה, אגב, אינן מופיעים במירכאות, שכן עבור דה-מארקר "אינטימה", "גולף" ו"קסטרו" הן מלים, לא שמות של מותגים. אך הקצף של הכתבת יוצא גם נגד משהו עקרוני יותר: על עצם רעיון ההישארות. בעלי העסקים הקטנים מואשמים בניסיון לחבל בגלגלי הזמן בעצם רצונם להמשיך ולקיים את חייהם באופן בו עשו זאת עד עתה.

      עו"ד איתן פרנס, העונה לתואר הפוסט-מבהיל "יו"ר התנועה להעצמת ירושלים", אף הוא מתראיין בנושא: "...מופעלים עסקים זעירים, שאינם רלוונטיים לתקופתנו, בידי אנשים בני 80. חלקם פשוט לא מגיעים לבית העסק... איך יכול להיות שבלב ירושלים החנויות לא פתוחות? מה חושב תייר שמגיע למקום?"

      ובכן, עו"ד מועצם נכבד: עם קצת שקט מתנופת הפיתוח המנג'סת שלך, אולי התייר באמת מצליח לחשוב. אולי הוא חושב על הזמן, על החיים, אולי הוא חושב גם: "איזה יופי, השלט הזה כתוב בעברית ישנה", אולי הוא חושב: "או מיי גוד, האיש הזקן הזה נמצא פה מאז ומעולם ומייצר בידיו שלו כלי חרס". עו"ד פרנס, על אף התואר המפוצץ שלו, כנראה לא מבין שום דבר בתיירות. תיירים לא מעוניינים להסתובב במקומות שבמקרה הטוב יש בהם סניפים של חנויות שהם מכירים ובמקרה הרע יש בהם סניפים של חנויות שמחקות חנויות שהם מכירים. תייר מחפש תרבות: לוקאלית, אקזוטית, כזו שאין בנמצא במקום ממנו הוא הגיע. הוא לא צריך עוד טי שרט תפורה רע – כאלו יש לו המון בבית – הוא צריך את משפך הנפט, ואת האיש שעושה אותו מתוך ידע. תייר גם מבחין, אם לא בשכל אז בחוש, בין מרקם עירוני שהתפתח במשך שנים באופן טבעי, לבין מרקם שהוא מוצנח, כפוי ולא-אורגני, מהסוג עליו נאמר "ראית את הגלויה, ראית את הבניין" (בית הקברות של התקוה, מוסף הארץ) גם כשעו"ד פרנס חוזר מחו"ל, הוא מספר לחבר'ה על הכיכר האיטלקית הקטנה החבויה מעין רואה, ולא על הסניף המקומי של זארה. בהנחה שצריך לעודד תיירות – הנחה שגם עליה אפשר לערער – אין כמו העברת כל הנכסים והדיירים הותיקים האלו ש"אינם שייכים לשנות ה-2000" לידי רשתות חסרות אופי מהסוג השייך ל"כל מקום בעולם" כדי לפגוע בענף זה.

      עסקים משונים

      הקייס של הכתבה הוא סתירה כלכלית אחת גדולה: מחד, היא טוענת חזור וטעון שהקרקעות עליהן "יושבים" (ביטוי מחליא) שוות מיליונים, מאידך, היא תוקפת את הדיירים המוגנים, המכונים בהמשך גם "אותם עסקים משונים הפועלים במרכז העיר" (להזכירכם, רובם בני 80 המנסים להתפרנס מתיקון נעליים) על שאינם מוכנים למסור את החנויות לבעלי הקרקע בכמה מאות אלפי דולרים בלבד. דה מארקר – כמוסף כלכלי קוראיכם מצפים שתבחינו בין מיליונים לבין מאות אלפים.

      מדיניות של דחיקת עסקים ותיקים וקטנים והכנסת רשתות גדולות, מצליחה לשבור כמה ביצים בכמה וכמה סלים: ראשית, הרשתות הגדולות מחזיקות סחורה שברובה אינה מיוצרת בארץ, אלא במקומות בהם זול לייצרה. בטווח הארוך זה רע לכלכלה המקומית, זה רע לסביבה עקב שינוע הסחורות, ורבים הסיכויים שזה רע גם לאנשים בארצות המוצא של הסחורות הללו. שנית, לרשתות אין עניין בקשר חוזר ואישי עם הלקוחות, הן מעונינות ב"תנועת קונים": מעבר של כמה שיותר מהם בפרק זמן נתון. הן מוכרות מוצרים שיוצרו על מנת להישחק מהר ובכך מגבירות את ייצור הפסולת ותומכות במה שמכונה - בעידון שכבר אין לו מקום - "תרבות הצריכה". אתה מעיף אדם (אמנם בן 80, אבל עדין אדם) שמתקן נעליים, כדי להכניס במקומו חנות שמייבאת נעליים שבכל מקרה אי אפשר לתקן ועדיף להעיף.

      לפני מספר שבועות הוזמנתי לחתונה. זכרתי כי ברחוב הסמוך נמצאת חנות כלי כתיבה - נכנסתי. מאחורי הקופה עמדו שתי נשים מבוגרות (זקנות לא רלוונטיות, בעברית החדשה של דה-מארקר), בשעה שבחרתי כרטיס ברכה – שהיה, אגב, זול משמעותית מכרטיסים ברשתות למיניהן – הן שאלו אותי מי מתחתן ואיפה נערכת החתונה ויעצו לי כמה מקובל להביא היום, בהתאם לקרבת המחותן; כשאני נעדרת מהבית לכמה ימים, אני מודיעה לבעל חנות כלי העבודה הסמוך - "יושב" שם בדמי מפתח, הבן-אלף - על היעדרי, ולפעמים משאירה לו מפתח; אם אני לא מצליחה לפתוח צנצנת, אני ניגשת לדויד מהקיוסק שיפעיל קצת כח וכריזמה גברית. כשהוא לא פותח, אני מתקשרת לבדוק אם הכל בסדר איתו. אני לא מוכנה שדה-מארקר ידברו ככה על חברים שלי, בין אם הם בבלוק בלב תל אביב ובין אם הם בכיכר בירושלים. לא יתכן ש"פיתוח" משמעו סילוק של כל עובד שאינו מוכן לעבוד בסופי שבוע, פיטוריו של כל מי שחצה את גיל 50 ו/או אינו פרכה, העלמת כל עסק המנוהל ומאוכלס על ידי בעלים שעיתותיו בידיו והוא יכול לנהל שיחה ולקחת אחריות על מה שהוא מייצר. לא יתכן ש"קידמה" משמעה אנונימיות, האחדה, סתמיות וזיוף. זה לא יתכן לא בגלל רומנטיקה, אלא בגלל שזה לא כדאי: לא לי וגם לא לעורכי דה-מארקר.