פרק ראשון

אני מזהה את השקט. זה השקט הרציני.

כשאני שוכב במיטה וחושך, אני שומע את כל הרעשים של הלילה. אני שומע מכוניות עוברות את פינת הרחוב. הרחוב צדדי ובדרך כלל מכוניות לא נכנסות אליו. לפעמים עובר אופנוע. לפעמים אני שומע אנשים הולכים. גם אם הם לא מדברים, אפשר לשמוע את הצעדים שלהם. וגם את הציפורים. אבל בלילה אני שומע בעיקר חרקים.

אבל הקולות כאן, בתוך הבית...

כרגע יש רק שקט. אמא ואבא לא מדברים. אין צעדים, אין טלוויזיה. אפילו את צג המחשב אני לא שומע – כנראה הוא על שומר-מסך. בסלון יש שקט, רק שקט. ואני מזהה אותו. אני לא יודע למה, אבל אני מזהה אותו: אמא ואבא עומדים לנהל שיחה רצינית. על?י.

לפני שלוש דקות אמא ניגשה לדלת והציצה פנימה לראות אם אני ישן. אני יודע שזו אמא כי הצעדים שלה שונים וכי כפות הרגליים שלה משמיעות "ק?נ?אק-ים" מוזרים כשהיא יחפה.

היא הציצה פנימה – שמעתי את הדלת נפתחת טיפה. שכבתי על הבטן, בעיניים עצומות, ועשיתי את עצמי ישן. זאת הטעות של רוב הילדים. הם ממשיכים להזיז את העיניים גם כשהן עצומות. אבל אני לא מזיז את העיניים. אני לא מזיז שום דבר. אני מחזיק את הגוף רפוי, בלי מתח, והכי חשוב, אני נושם לאט-לאט ולא משנה את קצב הנשימה, לא משנה מה קורה.

אחרי משהו כמו חצי דקה הדלת חרקה לחלקיק שניה – אמא עזבה אותה. ואז שמעתי אותה מסתובבת והולכת אל הסלון. בדרך כלל, כשאני שוכב ככה, אני יודע באיזה חדר נמצא מישהו לא רק כי שמעתי אותו נכנס לחדר, אלא בגלל הרעש עצמו – לכל חדר יש תהודה קצת שונה.

אז היא הלכה ואחרי כן היה שקט. השקט הרציני.
אני לא זז. אפילו לא לרגע. והשקט נמשך ונמשך ונמשך ונמשך.
ואז אני שומע כסאות חורקים בסלון. שני כסאות. אבא ואמא עומדים להתיישב.
אני פותח עיניים, אבל לא זז. אני רוצה לוודא שהכל בסדר.

והנה: עוד קצת חריקות, ואז כמה צעדים קטנים, ואז שני רשרושים (הם מתיישבים בכסאות), ואז עוד חריקות – הפעם כבדות יותר (הם מקרבים את הכסאות אל השולחן כדי לשבת בצורה נורמלית).

ואז הרעשים מפסיקים. זהו, הם יושבים.

אני בבת אחת מסתובב וקם מהמיטה. אני הולך על השטיח בחדר, בזהירות בזהירות, בלי להשמיע "קנאקים", ומתקדם לעבר הדלת. אני לא באמת צריך להזהר כל כך, השמיעה שלהם פחות טובה משלי, וממילא הם מרוכזים רק בעצמם. אבל בכל זאת.

אני מתקרב אל הדלת – הם תמיד משאירים אותה קצת פתוחה, כדי שתמיד יהיה קצת אור, עוד מאז שהייתי ילד קטן ופחדתי מהחושך. אני מצמיד את האוזן לפתח. אי אפשר לראות את הדלת מחדר האורחים, ואם הם יקומו אני אשמע בזמן ואספיק לרוץ אל המיטה.

שוב יש שקט. זה שקט מהסוג של מישהו-מהם-מתכונן-להיות-הראשון-שידבר.
אני מחכה. בסוף אני שומע את אבא.
"כשחזרתי היום מהעבודה," הוא אומר, "ישבתי עם דני."
כן. הם מדברים עלי.
"כן?" אמא.
"והוא סיפר לי את הסיפור שהוא המציא היום. הקלדתי לו את הסיפור. הנה."
אני שומע ניירות מועברים על השולחן. הוא נותן את הסיפור לאמא, שתקרא אותו.
ואז, מיד אחר כך, אני שומע רשרוש של ניירות, אבל רשרוש במהירות שונה. אמא מזיזה אותם עכשיו.
הרשרוש נפסק. היא סובבה אותם ככה שהיא תוכל לקרוא אותם.
הסיפור לא ארוך – שני עמודים וחצי. אבל דווקא אהבתי אותו. הוא טוב. בטח שווה כמה מאות דולרים.
ועכשיו השקט שונה: אמא קוראת.
אני מחכה.

ואז, פתאום, שוב רשרושים. "זה טוב," אמא אומרת. ועוד רשרוש, ואז שום רשרוש. היא הרחיקה את הניירות ממנה, אבל אבא לא לקח אותם. "זה מוצא חן בעיני. יש שם הרבה דמיון."

"זה באמת טוב, אבל..." שוב שתיקה. הוא בוחר את את המלים הנכונות, "אבל אין בו הרבה דמיון."

לא! הוא טועה! הוא טועה! יש שם המון דמיון!
"זה הסיפור הרביעי שלו," אבא ממשיך, "על פילים מעופפים."
"הממממ..." אני שומע את אמא אומרת.

"הסיפור הרביעי שלו על אותו דבר. הוא אחד הילדים בעלי פוטנציאל הפרנסה הגבוה ביותר במדינה. אולי אפילו בעולם. אני באמת מאמין שהדמיון של דני עד כדי כך טוב. אבל דווקא בגלל שהדמיון שלו שווה כל-כך הרבה כסף, אסור לנו שהוא יכתוב וואריאציות על נושא. הוא מתדרדר. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהוא ידרדר. משלמים לנו כל-כך הרבה על מה שהוא עכשיו".

עוד דממה. הרגשתי שכואב לאמא להסכים. אם אני לא אצליח להמציא עוד סיפורים טובים בשנים הקרובות נהיה בבעיה רצינית. יש לי רק עוד כמה שנים טובות. ילדים מתחילים לאבד את הדמיון שלהם בסביבות גיל אחת-עשרה, אבל גם אז הם עדיין יכולים למכור סיפורי דמיון טובים למבוגרים. בשנים של גיל ההתבגרות הם מאבדים עוד ועוד מהדמיון שלהם עד שהם הופכים למבוגרים ומאבדים אותו לחלוטין. ואז בתור מבוגרים, הם נאלצים לקנות סיפורי דמיון של ילדים, רק כדי להרגיש שוב כאילו הם בני אדם.

אני עדיין בן תשע. עדיין יש לי כמה שנים שבהן אני אוכל לפרנס את המשפחה. עד אז אבא ואמא ינסו לעשות ילד חדש. וכשאני אאבד את הכישורים שלי לגמרי, הוא יהיה בן חמש או שש. ואז הוא יכול לפרנס את המשפחה עם סיפורי דמיון חדשים.

אבל אם כל זה יקרה עכשיו – למשפחה שלנו לא יהיה כסף. אני לא יודע מה נעשה.
"תמיד אפשר לבקש ממנו להמציא סיפורים על דברים אחרים," אמא אומרת.
זה נכון. הפילים המעופפים סתם מצאו חן בעיני. אבל אני בטוח שאני יכול לדמיין סיפורים על דברים שעוד לא דמיינתי.
"אפשר," אומר אבא. "אבל זה ידחה את הבעיה, לא יפתור אותה. והעובדה שהוא דמיין ארבעה סיפורים על אותו דבר אומרת שיש בעיה."

שקט. אמא מודאגת. ואז אני שומע אותה אומרת, "מה אתה חושב הבעיה?"
"יש גבול לדמיון," אומר אבא. וזה מכה בי בבטן. איך הוא יכול להגיד דבר כזה?
"אפילו הדמיון החזק ביותר, כמו הדמיון של דני, עדיין מוגבל ל?מה שאתה יודע."
ועכשיו יש עוד שקט. מסוג אחר. אני חושב שאמא הגיבה כמוני עכשיו: אין לה מושג על מה הוא מדבר.
"מה זאת אומרת?" היא אומרת.

"זאת אומרת..." שתיקה. הוא עוד פעם מחפש את המלים הנכונות. "זאת אומרת ש... נניח שאת יודעת רק ארבעה דברים. יש גבול למספר הדברים שתוכלי לדמיין על סמך הדברים האלה. הדמיון מבוסס על מה שאתה יודע: דניאל יודע מה זה פילים והוא יודע מה זה לעוף והוא יודע שפילים לא יכולים לעוף, אז הוא דמיין פילים מעופפים. אם אתה יודע רק ארבעה דברים, אתה יכול לדמיין, נניח, עשרים דברים. אם אתה יודע עשרה דברים, אולי תוכל לדמיין מאתיים דברים. דניאל יודע מאות עובדות, אולי אלפי עובדות. אבל כשהוא מדמיין סיפור, הוא מכניס לסיפור אחד עשרות עובדות שהוא יודע. כמו בסיפור שהוא דמיין היום: פיל אחד מת, שאר ילדי הפילים שיחקו ליד הבאר והתגרו באריה. הוא ניצל המון ידע לסיפור מדומיין אחד."

"ומה זה אומר?" שואלת אמא, בקול קצת שקט.

עוד שתיקה. אבא עומד להגיד מה המסקנה שלו. "אנחנו צריכים ללמד אותו עוד הרבה עובדות. אחרי כיתה אל"ף הפסקנו לשלוח אותו לבית הספר, כי הוא היה כזה רווחי. אבל אני חושב שעכשיו אנחנו משלמים על זה את המחיר."

"רגע, רגע," הקול של אמא נהיה פתאום חזק ועקשן. "היתה סיבה לא לשלוח אותו לבית-הספר. חששנו שאם הוא ידע יותר מדי עובדות, זה יגביל את הדמיון שלו."

"נכון, אבל..."
"לא, לא, רגע, רגע. אתה אמרת – שנינו אמרנו – שמה שהדמיון עושה זה למלא חורים על דברים שאתה לא יודע. דמיון זה מה שאתה לא יודע. אז ככל שאתה יודע פחות, כך יש לך יותר דמיון. לא?"
"אבל ככל שאתה יודע פחות, כך אתה יכול לדמיין פחות דברים. הוא צריך לדעת יותר."
"אבל ככל שהוא י?דע יותר, יהיה לו פחות נושאים לדמיון."
"את לא יודעת שזה נכון."
"אתה לא יודע שמה שאתה אומר נכון."

שקט. אבא חושב. "צודקת," הוא אומר בסוף. "אני לא יודע. אבל מה שאני אומר הגיוני."

"גם מה שאני אומרת הגיוני," אמא אומרת מיד. ואז היא משתתקת. לא ברור לי למה. ואז היא אומרת, "אבל גם אני לא יודעת."

ואז יש שקט ארוך מאד. הם לא יודעים מה לעשות. אין להם מושג. גם לי אין. אני לא יודע מה התשובה הנכונה.

"אני חושבת," אומרת אמא בסוף, "אני חושבת שאנחנו צריכים ללמד אותו הרבה דברים חדשים, אבל כאן בבית. ככה נוכל לפקח שהוא ילמד מספיק כדי לפתח את הדמיון שלו, אבל לא מספיק כדי להגביל את הדמיון שלו."
"ואת יודעת איך לפקח? את יודעת כמה זה יותר מדי? כמה זה פחות מדי?"
שקט. ואז, "אין לי מושג. שום מושג."
"ויש עוד בעיה," אומר אבא.
"מה?"
"כמה זמן נקדיש כדי ללמד אותו? אם נלמד אותו כל היום, לא יהיה לו זמן לדמיין סיפורים חדשים. אם נלמד אותו חצי יום, אולי הוא יהיה עייף מדי מכדי לדמיין סיפורים. כמה זמן הוא באמת צריך כדי שהדמיון שלו יעבוד? הוא לא יכול לדמיין סיפורים לפי דרישה – הוא מוכרח לחכות לרעיון הטוב באמת. כמה זמן המוח צריך כדי למצוא רעיון טוב? כמה זמן אנחנו צריכים לפ?נות כל יום לדמיון? כמה שעות ללימוד?"

שקט. יותר מדי שאלות.
"אני לא יודעת," אני שומע את אמא. "אני לא יודעת."

והפעם השקט אחר. הוא ארוך וכואב. ואז אני שומע את אבא אומר, "גם אני לא יודע."
ועכשיו אני שומע, דרך השקט, עד כמה הם עייפים. הם שותקים המון.

"בוא נחליט לדבר על זה מחר," אומרת אמא.
אני שומע את אבא נאנח. "כן. אנחנו חייבים למצוא לזה..." הוא נאנח שוב, "פתרון."
"ובינתיים אנחנו צריכים לעבוד על ילד נוסף. מוקדם יותר ממה שחשבנו."
"כן."

ואז אני שומע את האצבעות שלו זזות על השולחן. הוא מתכונן לקום, "נדבר על זה אחר-כך. וגם נראה איזה סיפור הוא ידמיין מחר. אולי אני טועה."

והכסאות חורקים שוב.

אני רץ למיטה כמה שיותר מהר, קופץ עליה ונכנס מתחת לשמיכה. אני שוכב על הבטן, עוצם את העיניים ומנסה לנשום לאט יותר. אני נושם מהר מאד כי קפצתי, אבל גם אם הם יבואו עכשיו לבדוק אותי, עוד נשארו לי כמה שניות לנשום הרבה.

שני הכסאות גומרים לחרוק. הם קמו.
אני שומע צעדים של שניהם. הם הולכים. ואז הם עוצרים. הם בטח חושבים מה לעשות.
אני נושם קצת יותר לאט.
ואז אני שומע אותם זזים עוד קצת. והטלוויזיה נדלקת – הם השתמשו בשלט. ועם הרעש של הטלוויזיה אני שומע אחד מהם מתיישב על הספה. אולי שניהם.
זהו. זה נגמר.
להיום.
אני עוזב אותם וחושב על מה שהם אמרו.
כן, זה תלוי בי. אני פשוט צריך לדמיין סיפורים טובים יותר. לדמיין דברים שלא דמיינתי קודם.
אולי אני אדמיין סיפורים על מה שקרה עכשיו. אולי אני אדמיין סיפור על עולם שבו גם למבוגרים יש דמיון, וילדים לא צריכים למכור את הדמיון שלהם. מה היו ילדים עושים אם הם לא היו צריכים לעבוד?
אולי אני אדמיין סיפור על שני הורים שהדמיון חוזר אליהם פתאום, והם מתחילים למכור סיפורים ולחתום בשם הילדים שלהם.
אולי אני אדמיין סיפור על מדען-חוקר שמגלה את הנוסחה של כמה מציאות וכמה דמיון אנחנו צריכים כדי שנדמיין הכי טוב שיש. לא, זה משעמם.
אולי אני אדמיין פילים שיש להם יותר דמיון מלילדים וחוקר שמגלה את זה. לא, לא, אסור לי להשתמש יותר בפילים.
אולי יש ג'ירפה כל-כך גבוהה, שהיא יכולה להביט על העננים מלמעלה. ואולי היא מגלה יום אחד מפעל על אחד העננים ושם היא תגלה שזה בית חרושת לדמיון.
אולי אני אדמיין... אולי...
אני לא יודע. נראה מחר.