גם חיקויים, גם סאטירה: "ארץ נהדרת" מציעה הכל

מישהו כתב בשבוע שעבר שהטור הזה הוא בכלל לא ביקורת טלוויזיה. הוא צודק. זו אינה ביקורת טלוויזיה, אלא ניסיון - ובוודאי שעבור כל אחד מדובר בחוויה אינדיבידואלית - לבודד את המשתנים שהופכים את "ארץ נהדרת" למדורה של המדורה. השאלה הגדולה - בעיקר נוכח תגובות כמו "היה חרא", "איפה לובה?" ו"תפרשו, זה כבר לא מה שהיה" - היא מה לוקחים מכל תכנית; יש מי שמעדיף חיקויים ובדיחות על שמנים - גג שחוזר העונה לא מעט - יש מי שמעדיף סאטירה ויש מי שדווקא נונסנס עושה לו את זה. הנקודה היא שכמעט תמיד, ובייחוד העונה, יש מה לקחת.

מערכון פתיחה, אהוד ברק - כל זמן שברק דפק בפטישים על קלטות וידאו עוד היתה לי תחושה שמדובר במערכון מזהו-זה, אבל אז הגיע המונטאז' המבהיל והמבריק שבו ברק מזמין את כולם להיכנס לתחת שלו - לא ראיתי את זה בא - וטרף את כל הקלפים. מבחינתי מאותו רגע אפשר היה לעשות תכנית רק עם העורכי דין הגרוזינים של אלי ומריאנו.

אולפן פתיחה - אפשר לחלק את האולפן לשני חלקים - עד הכניסה של אולמרט ואחריה. בחלק הראשון הדמות של גיא זוהר גילתה קצת עייפות ולא עבדה כמו בהופעות הראשונות שלה (יש גבול כמה צחוקים אפשר לחלוב מהפרה הסקפטית הזו). על אף שהבלבול שלו מההתנסחויות נטולות הקוהרנטיות בדו"ח וינוגרד היו במקום, רינה מצליח המסייגת מתחת למגדלי אקירוב לא ממש התרוממה, ואצל פואד נשבר קיר שתי ההברות, כשמשום מה הוא הצליח לתקשר עם הסביבה, וחבל - הדמות שלו מוצלחת יותר ככל שהיא סתומה יותר. אלא שאז נכנס אהוד אולמרט בריקודי סמבה, כשאון פרלין על כתפיו עוטה מחושים צבעוניים על ראשו, וביטא את הביקורת הכי נוקבת שאפשר לתת על התנהלותו מעוררת הבחילה של ראש הממשלה מאז הגשת דו"ח ועדת וינוגרד הסופי - דרישות ההתנצלות החצופות, הברכות לעמיר פרץ והשמחה על כך שהמחמאה הגדולה ביותר שנתנה לו היתה, נכון, "סביר". הריקודים, חגיגות הניצחון דה-לה שמעטה וההתגרות הזחוחה בתקשורת ובעם ("נתקענו בפקקים בכיכר רבין...בסוף לא היתה הפגנה גדולה") היו מצחיקים ונוקבים כאחד. את המומנטום הזה המשיכה ריטה עם ביקורת עצמית של "קשת" על עצמה (הדולרים הרי כבר נספרו, אז מה זה משנה?) וסרט התדמית המבחיל ששודר אצל הזכיינית לפני כמעט שבוע וגג חוזר ומוצלח מאוד - "אם תכניס את זה אני הורגת אותך". גם הדואט שלה בסוף עם אולמרט היה לעניין.

כתבת מתראיינים - מערכון שנע בין גלריית המרואיינים של "לילה גוב" הוותיקה ליומן התחקירן שהופיע לא מזמן בוואלה! ברנז'ה, ועדיין היה מוצלח בחשיפת הבנאליות שמאחורי שיקולי עריכה.

ג'ורג' בוש עם ירידת הדולר - תגידו, זה רק אני או שהשטרות האלה נראו אמיתיים לגמרי? ואם מדובר בזיוף, איפה אפשר להשיג כאלה? ולמה קונדליסה רייס, הדמות הגרועה ביותר בתולדות התכנית, חוזרת להופעת אורח לא מחייבת?

קיפודובה - באמת כל הכבוד לאנדי רם ויוני ארליך שזכו באליפות אוסטרליה, אבל למה מאותו רגע אי אפשר לפתוח ערוץ מבלי לראות אותם. ולמה הם היו חייבים להגיע דווקא לבית של קיפוד ודובה (אני דווקא ציפיתי שאנדי, מי שמוכיח את נכונות הפתגם "סייג לחוכמה שתיקה", יהפוך לדמות, אבל משום מה הוא הופיע בעצמו). בכל מקרה, למרות הנוכחות המעיקה של צמד הסלב-טניסאים, אפילו הם לא הצליחו להפריע לפוזות החינניות של קיפודובה ולכניסה המצופה של אפי. (ונשבע לכם שאהרון, בעל הבית הראשון שלי, היה בדיוק כמו אפי, עם תאוות הבצע ושיבושי שפה חינניים כמו "שפרובה").

מבזק - לא משנה כמה מוצלחות יהיו הבדיחות וההגשה, אין כמו קטע VTR מהערוץ הראשון כדי להרים את האווירה.

היסחפות - מגמת השיפור נמשכת, למרות שנדמה לי שהעובדה שאיני צופה בהישרדות גורמת לי לפספס חלק ניכר מהבדיחות. עדיין, המונולוגים של מוחמד בכרי והאפי-ליידי של איציק זוהר שווים את הטרחה.

חגיגות ה-60 עם רוחמה אברהם - אלי פיניש היה גדול בתור חוליו אילסיאס, אבל השיר, שדיבר על התקופה שבה לא היה עוררין לגבריות ופטריאכליות בתואנה שחוליו נשכח באייטיז, היה מעט נטול פאנץ' והקשר.

ישראל המיטב - הקיבוץ כתכנית ריאליטי הוא קונספט מצוין. כנ"ל גם הדחקה הקבועה על בבה אידילסון, האזכורים לאונס בשומרת, ההצלחה של פינק פלויד בקיבוצים (עם האלבום "החומה והמגדל") והסיום החזק עם הריאליטי החדש, התכנית היקרה ביותר בתולדות המדינה, ההתנחלויות.