ונעמוד בפקקים

הפעם הראשונה בה שמתי לב ליאיא כהן-אהרונוב לא הייתה בהופעה של הדג נחש, הלהקה איתה הוא מזוהה לרוב. היה זה דווקא בהופעות של ברי סחרוף שלווה אז בלהקת צ'קלקה (שהם נגני הדג נחש ללא שאנן סטריט ועם המתופף ניר מנצור). כהן-אהרונוב בבאס ואמיר בן עמי בגיטרה חשמלית הזרימו אנרגיות מופלאות לסחרוף, הביאו אותו לבצע את תנועות התיש הכה חינניות בשלומיאליות שלהן גם בשירים שהם לא "כמה יוסי". בנוסף לעיבודים מרהיבים אפילו לשירים השחוקים ביותר של סחרוף (כולל "חלליות" שנפתח עם סימפול ווקוודר חללי לכשעצמו), אהרונוב וצ'קלקה ביססו עוד יותר את מעמדו של סחרוף פוסט ההצלחה האדירה של "נגיעות" ככוכב רוק מעודכן וחי, שהדבר האפור היחיד בחייו הוא פאות הלחיים.

מאותם ימים יפים של רוק'נ'גרוב, התפתחה הציפייה לכאפה מצלצלת ודינאמית מחומרי הסולו של כהן-אהרונוב. את הצעדים השחורים, המהירים והמושחזים שהוא לימד את סחרוף ואיתם ליווה את שאנן סטריט, היה אמור כהן-אהרונוב לשחרר באופן בלתי מרוסן, שיזריק קצת חיים לזרם המרכזי של הרוק הישראלי.

כהן-אהרונוב בהחלט הפתיע, והלך על כיוון אחר לחלוטין באלבום הבכורה שלו, "יאיא": שירים רגישים ועצורים, מעובדים בקפידה ונטולי דרמות או התפתחויות מפתיעות. את הבס הדומיננטי שלו החליפו כלי מיתר וגיטרות. כדי לעמוד בכיוון הזה באופן מכובד, כהן-אהרונוב נהג נכון ונעזר בשירותי ייעוץ הטקסט של דן תורן (שתרם את השיר הטוב באלבום, "דניאל החולם"). בעזרתו, הטקסטים של כהן-אהרונוב קוהרנטיים, אך עדיין לא מבטאים איזשהו עולם פנימי עמוק ומסעיר, אלא כזה שממשיך את מי המנוחות של האלבום כולו.

גם האורחים שכהן-אהרונוב בוחר, קרולינה (עברית היא השפה שלך, לא אחרת) ורמי פורטיס, באו לשחק את התפקיד הקבוע שלהם כזמרים אורחים (קרולינה - לעצבן, פורטיס - לגרום לזמר שלידו לשקול קריירה אחרת), ולא לספק טוויסט מפתיע בקיומו האמנותי של כהן-אהרונוב כאמן עצמאי. לא שזה רע, זה אפילו נחמד, במובן הבחור הנחמד שסופר דחיות רומנטיות במקום כבשים לפני השינה.

האירוניה כולה טמונה בסינגל החביב של כהן-אהרונוב, "נשתגע", שבו הוא מבקש "בואו נשתגע,נקפוץ ונתפרע,בוא נשתחרר עכשיו מיד...לא נחשבן לאף אחד". בשלושה שירים נוספים אהרונוב שר על הצורך לבצע את מה שהוא מאמין בו ("גולם", "הולך על זה" ו"כסף גדול"), אך בסופו של דבר, הוא מיישר קו שמרני להחריד עם המציאות. אפילו "נשתגע" עצמו, שיר עם שלשלאות על הרגליים ומשקולות במיתרים, מעיד שאהרונוב כנראה שכח את הימים של צ'קלקה לצד סחרוף. בשיר החותם את האלבום, כשהוא שואל ביושר מקסים "השראה איפה את גרה?", כדאי שיחפש בימים ההם. הוא ימצא אותה שם, רעבה מתמיד לאמן מוכשר כמו כהן-אהרונוב שייקח אותה לרקוד. אולי באלבום הבא.

יאיא כהן-אהרונוב, "יאיא" (הד ארצי)

גם כימיקלים קשים במיוחד או ההיגיון שבמינויי יו"ר ועד עובדים לשר ביטחון לא יצליחו לגשר על הפערים בין יא יא כהן-אהרונוב ללהקת Famous People. ובכל זאת, המשותף הוא שהבעיה המרכזית של אהרונוב מכווצת את פוטנציאל האלבום השני של פיימוס פיפל לתחושת פספוס. אחרי E.P חלש, שהתבטא במנגינות חסרות בשר ועצמאות, פיימוס פיפל חוזרים מפוקסים ומגובשים יותר. הגיטרות חודדו, האנרגיות הוגברו וההפקה המוזיקלית של אדם שפלן הצליחה לגרום ל"Spasm Psalms" להישמע כמו חבורת מעריצי פייבמנט שלא אכלה שבועיים. שפלן הקנה ללהקה צליל בס-תופים כבד מהאנורקסיה של אי.פי הבכורה ("Unity of Millions", "Breakdown Song" שבו הסולן אלעד לייבמן שר קצת כמו ג'וש הום על ואליום), אך הלהקה לא איבדה את הרכות המעיקה שלה, זו שמחוזקת על ידי לייבמן.

הקורלציה בין קולו העדין של לייבמן לרגעים בהם הלהקה לוחצת על דוושת הדיסטורשן יוצרת טירוף מהצד הלא נכון: פשוט אפשר להשתגע עד שהוא מגלה ניצנים של שחרור. רק ב"ברייק דאון" לייבמן לוקח את הטקסט הישיר ומתרגם אותו לתחושת פחד מרגעים שבהם הגוף לא מציית במדויק לפקודות. שם, פיימוס פיפל הופכים מלהקה שמשתעשעת באלמוניות שלה בכדי לשחק בלו-פיי, למשהו שכדאי מאד לשים לב אליו. כמכלול, האלבום של פיימס פיפל זקוק לבעיטה הגונה או מקל וגזר אכזריים במיוחד, שהם כבר אינם בשליטתו של המפיק המוזיקלי, גדול ככל שיהיה; כמו מאמן מבריק שמנסה לגרום לקבוצתו לסחוב בעלייה קשה במיוחד, בסופו של דבר הם אלו שנמצאים על המגרש ולא הוא. פיימוס פיפל, כמו כהן-אהרונוב חייבים למצוא את הדמיון החופשי שטמון בהחלטתם להיהפך למוזיקאים. בהנחה שיעשו זאת ממילא, אני מפנה את חברי הפיימוס פיפל לאלבומו החדש של סטיבן מלקמוס, שכבר הקים מאחז קבע ברשת. כמו סחרוף ליאיא, אני מאמין שהתשובה שלהם נמצאת שם.

פיימוס פיפל - Spasm Psalms"" (פית/קית)