מכיוון שווינוגרד כבר קיבל יחס (מוזיקלי אמנם) - כתבתו של שרון אריאלי היה טובה דיה בכדי שלא אמחזר את הרעיון - והקור העז שפקד את מדינתנו נראה בסימן סיום (ובינינו כמה עוד אפשר לכתוב על "סופת קרח" ו"היום שאחרי מחר"?), נראה שמריה שראפובה היפה תאלץ לתת את ההשראה לפינתנו הפעם.
טניס אינו נתפס ספורט גברי במיוחד; למעשה בקולנוע לרוב יקשרו אותו לילדי קולג' עשירים ומפונקים, שמניחים את הסוודר הוורוד שלהם על הכתפיים. בביסבול יורקים, בפוטבול מרביצים ובכדורסל יש כושים, משמע מי שבכוונתו לבסס את סרטו על טניס, אינו מחפש את גיבור הספורט המצ'ואיסטי האופייני. אצלנו בהצעת הגשה מתגעגעים למגרשי החימר, מבקשים שקט ונזכרים בארבעה סרטים שקשורים בדרך זו או אחרת לספורט הלבן, ולא זה שבו פליקס חלפון ודייגו מרדונה משחקים. אז שימו את סרט הראש, קשרו חזק את האדידס וזכרו, אנחה קולנית בסרב תפקידה לבלבל את היריב.
עוד בוואלה!
הרומן שלי עם אנני
מה שרובנו זוכרים מסרטו השישי (ויש היטענו הטוב ביותר) של וודי אלן זה בעיקר נוירוזות, פילוסופיות פוסט-מודרניות, שיחות עם קהל הצופים, מרשאל מקלוהן ולובסטרים. בסופו של דבר תהיה זו אנני (דיאן קיטון), שתעזוב את אלווי (וודי אלן), אך למעשה זו היא שהתחילה איתו מלכתחילה, אחרי משחק טניס-זוגות, שארגן חברו הטוב רוב (טוני רוברטס) בשביל לשדך בין השניים. החלפת בגדיה של אנני מבגדי הטניס לחליפה והעניבה (שכל כך אופיינים לה) תשיג את תשומת ליבו של אלווי והוא יסכים לקבל ממנה טרמפ הביתה. זו לא תהיה הפעם האחרונה בה וודי אלן ישים את משחק הטניס כנקודת מוצא לרומן. הנה זה בא.
נקודת מפגש
יש מעט מאוד טניס בסרטו הקודר של וודי אלן, המציג את נסיונו העיקש של כריס ווילטון (ג'ונת'ן ריס מאיירס), מדריך טניס בריטי מאורס, לצאת (כאשר ידו על העליונה) מן הרומן שהחל עם נולה רייס (סקארלט ג'והנסן), חברתו לשעבר של אחיה של אשתו לעתיד. טניס אמנם הפגיש בין השניים ותיק הציוד של כריס ישמש אותו מאוחר יותר לסחיבה דיסקרטית של ציוד אחר, אולם נשאלת השאלה האם לטניס יש מקום סמלי-חבוי בהמשך העלילה, מאוד בדומה למשחק השח-מט ב"פרש" של בעז יכין? שאלה זו תענה בסוף הסרט, כאשר הטעות הראשונה והיחידה של כריס (הכוללת טבעת זהב, מעקה וזריקה חלשה מדי) תהיה זו שתציל אותו מזרועותיו (כמו גם מוחו והאינטואיטיביות) של החוק.
חיים בין השורות
הסיפור הסמי-אוטוביוגרפי של הבמאי נח באומבך מתחיל במשחק טניס, כאשר ברנארד האבא (ג'ף דניאלס) משחק עם בנו בן הארבע-עשרה וולט (ג'סי אייזנברג) ואילו אישתו ג'ואן (לימים לשעבר) נמצאת בצדה השני של הרשת ומשחקת נגדם עם בנם הצעיר פרנק (אוון קליין). נקודת פתיחה זו תבהיר לנו כבר בתחילת הסרט מי בצד של מי במשפחה הזו. מאוחר יותר, כאשר ייפרדו השניים, ג'ואן (לורה ליני המצוינת) תמצא נחמה בזרועותייו של איוואן (וויליאם בולדווין) מדריך הטניס, ואילו ברנארד הקנאי יטען כי מאז הפרידה הוא משחק את הטניס הכי טוב של חייו. משחקי הטניס ב"חיים בין השורות" הם אמנם חובבניים, אך ייצוג הספורט עומד ביחס הפוך לפסבדו-אינטלקטואליזם המתנשא של ברנארד ובנו הבכור, כאשר בסופו של דבר הדמות החיובית ביותר בסרט, היא זו של איוואן (שהוא כאמור, "לא אינטלקטואל").
ווימבלדון: אהבה בלבן
בניגוד לשלושת הדוגמאות הקודומות, "ווימבלדון: אהבה בלבן" הוא לגמרי סרט על טניס (וכמובן, על אהבה). ליזי ברדבורי (קירסטן דאנסט, קאסטינג מצוין לספורט) ופיטר קולט (פול בת'אני) מתאהבים כאשר קריירת הטניס של שניהם נמצאת בנקודה גורלית. מלבד הסחת הדעת הברורה, דניס ברדבורי (סאם ניל במבטא אמריקאי קלוקל), אביה של ליזי, משמש כמשוכה נוספת בדרכם של השניים אל הזוגיות המיוחלת. "ווימבלדון" הוא סרט ספורט די סטנדרטי, אך יש בו כמה תפניות עלילה מקוריות וצילום "מאטריקסי" משהו ברגעי השיא של המשחקים החשובים. נקודת הניצחון בכל מקרה, תהיה מותחת עד מאוד ותרשו לי להזכיר לכם שוב שקירסטן דאנסט משתתפת בו.