איש קופה ומשאית

להקת Drive-By Truckers מוגדרת בויקיפדיה כלהקת רוק/אלטרנטיב-קאנטרי/קאופאנק. זה לא מדויק, וגם לא ממש ברור למה עצרו שם. עוד נהוג להגדירה כלהקת "Southern Rock", אותו מונומנט ז'אנרי מאובק, שבשלושים השנים האחרונות עבר צורות רבות של הכפשה וזלזול - שהתייחסו בעיקר למשקלו העודף, חוסר התחכום שלו, הסאונד המיושן והאופי הרציני מדי. אך כמו כל אופנה, גם הלעג לז'אנר לא נובע מרגש אמיתי, ו-DBT יודעים את זה ומתמודדים עם זה, כמו גם עם העובדה שלהגיד על רוק שהוא דרומי זה מיותר. רוקנ'רול אמיתי בהכרח מגיע מהדרום האמריקאי, אם בעקיפין או באופן ישיר.

הלהקה הוקמה ב-1996 באת'נס, ג'ורג'יה, על ידי פאטרסון הוד ומייק קולי - שניהם דרומיים לבנים מאלבמה, בעלי חזון משותף של להקת רוק עם שלוש גיטרות מובילות, בדיוק כמו לינרד סקינרד. אחרי שני אלבומי אולפן מוצלחים (אך לא יותר מדי מצליחים), הוציאו ב-2001 את אלבום המופת הכפול “Southern Rock Opera”, שכשמו כן הוא - מספר את ההיסטוריה של הז'אנר, בדמות סיפור על להקה שהיא הכלאה בין DBT ולינרד סקינרד, ומשתמש בביוגרפיה המשולבת של שתי הלהקות. ההצלחה היחסית של האלבום הביאה לחוזה קצר (מאד) בלייבל האלט-קאנטרי הנחשב "Lost Highway", ולבחירה בתור להקת השנה של המגזין "No Depression". גם האלבום הבא, “Decoration Day”, היה מעין אלבום קונספט, והיה מוצלח אף יותר, עם שירים שהתמודדו עם סיטואציות אנושיות קשות בבגרות ובחכמה, והכל בניחוח מאוד דרומי. האלבום הבא אחריו, “The Dirty South”, הוקדש גם הוא לדרום ולמיתוסים שלו – ג'ון הנרי, סם פיליפס, אולפני סאן ועוד – והיה, שוב, מוצלח יותר מקודמו. אילולא השירים היו טובים כל כך, אפשר היה לטעות ולחשוד שמדובר בפרודיה על סקינרד, או בלהקת מחווה (הם נראים כמו נהגי משאיות!).

DBT הם קודם כל מספרי סיפורים מחוננים. השירים שלהם מספרים ברובם סיפורים קטנים של אנשים פשוטים, סיפורי אמריקנה שעשו את התרבות האמריקאית למה שהיא, כשבעידן בריטני ספירז כבר נדמה היה שצורת האמנות הזאת הולכת ונעלמת, כמו אותן חנויות סדקית ירושלמיות שנידונו כאן לפני כמה ימים. אמריקנה היא בעצם התולדה התרבותית של הנדידה מערבה בארצות הברית - מכאן דימויים כמו השקיעה ועזיבת הבית המנחם לטובת קשיי הנדודים, ומכאן אלפי סיפורים שבוחנים את אזור הדמדומים שבין אגדה לאמת ובין חברה מסודרת לטבע בתולי אנרכי. אם הסוס היה כלי התחבורה של גיבור המערבון, הרי שהטנדר (או המשאית) הוא התחליף המגושם של ימינו, ואילו הגיבור הנוכחי של הדרום הוא הרדנק.

רדנק (Redneck) - כנראה על שום העורף האדום מעבודה בשמש - הפך עם השנים לכינוי גנאי לאנשי מעמד הפועלים האמריקאי, בעיקר הדרומיים הכפריים שמתפרנסים בקושי מעבודת כפיים. בתחילת המאה העשרים, המגזר היחיד שמצבו הכלכלי היה גרוע משל הרדנקס היו השכנים השחורים השנואים. החיים הקשים והמשובשים יצרו זן של אנשים בעלי מזג חם, אינדיבידואליסטים, אנטי ממסדיים, דתיים פחות מאיש הקאנטרי המצוי, חוטאים גדולים יותר ומאוד גזעניים. אך צריך לזכור שהגזענות המפורסמת של הרדנק היא בעיקר תולדה של האידיאולוגיה שהונחתה עליו מהמעמד הלבן הגבוה, לתועלתו של האחרון.

בחצי השני של המאה, עם האורבניזציה הגואה, הכלכלה הפורחת וערכי זכויות אדם שהפכו לבון-טון (לפחות באופן מוצהר), היה ברור שכדי להתקדם, על הרדנק להשיל את כל אותם מוטיבים דרומיים שבראשם המבטא המסגיר, שמסמן אותו כגזען פרימיטיבי עם סדין על הראש או, במקרה הטוב, טמבל עם לב זהב ("המלך היל", "קוראים לי ארל"). DBT, מצדם, מנפצים את הסטריאוטיפ של הדמות הדרומית ומראים שהם לא פחות אינטיליגנטים מכל להקה מהוללת אחרת - ווילקו למשל - וזה שהם מתקיפים בעזרת שלוש גיטרות לאו דווקא מצביע על מנגנון הגנה גברי אינפנטילי או על רצינות משמימה. בשיר הנהדר “Outfit” מתוך “Decoration Day”, בו מפורטות תכונותיו של האיש הדרומי בשנינות נפלאה, מבקש המספר-האב מבנו שלא יאבד את המבטא, כי איש דרומי מספר בדיחות טובות יותר.

בפתיחת “Southern Rock Opera” מסופר שהקהל של סקינרד נרדף בתחילת שנות השמונים ושבעולם הפופ לא היה מקום יותר לבחורים גדולים ושעירים עם זקן וזיעה, במיוחד לא ב-MTV (תופעה שהתחזקה בעשור הבא עם חגיגות הבקהאמיאדה). גיבור אופרת הרוק הדרומית עובר מהכפר הדרומי לעיר הצפונית, מסתפר, הופך לפאנקיסט (הוד וקולי אכן היו, אבוי, בלהקת פוסט-פאנק באמצע האייטיז), נפטר מהמבטא ומתכחש לתרבות שעליה גדל, אבל מוצא את עצמו באמת רק בחיק הרוק הדרומי של סקינרד והמנון הרדנקס שלהם, "Sweet Home Alabama".

באותו אלבום מופיע המוטיב החוזר שיעסיק את ההרכב מאותו רגע בצורה אובססיבית, אותו הם מכנים "הדואליות של העניין הדרומי": הבושה הגדולה על ההיסטוריה המושמצת של עבדות והפסד במלחמת האזרחים מחד וגאווה אדירה שהיא חלק אינהרנטי מהאופי הדרומי מאידך (הקונפדרציה ודגלה). בעזרת הדואליות הזאת מתמודדים DBT עם ההיסטוריה הבעייתית והכמעט מיתית של הדרום. ההקסמות מהצד האפל של האדם, דימויי הגיהנום ונוכחותו של השטן בשירים (שהוא בעצמו דרומי כמובן) נובעים כולם מאותה בושה ותחושת אשמה ומהאופי הכל-כך אמריקאי של השארת האהובה מאחור כדי לרכב אל השמש. היכולת של DBT לקבל את הבושה מאפשרת להמשיך לתחזק את סיפורי האמריקנה בצורה כנה ואותנטית.

ואותה דואליות מביאה למסקנה המתבקשת שלא יכול להיות כותב שירים אחד בלהקה, ועדיף גם יותר משניים, כי שלל נק' המבט צריכות להישמע. המטרה של DBT הוא לחיות עם השניות הזו ולהראות שזהו אחד הפרדוקסים שאנו נאלצים להתמודד איתם ביומיום. ועם השגת המטרה הזו באלבומיה הקודמים הם מציבים לנו פרדוקס חדש: האלבום הטוב ביותר של 2008 מוכרז כבר בסוף ינואר.

העיסוק האובססיבי של DBT בדרום נרגע לפני שנתיים, אז יצא האלבום " A Blessing and a Curse", בו פרצה הלהקה לכיוונים חדשים. אלבום האולפן השישי שלהם היה התחמקות נפלאה מהתאבנות ומגורל מוכר של להקות רוק גדולות שמיצו את עצמן, כשמעבר לשירים מהסוג המוכר, ניתן היה לשמוע טאץ' בריטי מבורך של להקות כמו הסטונז של תחילת הסבנטיז והפייסז. זה ניכר מאוד גם באלבום החדש, “Brighter than Creation’s Dark”.

בשנה שעברה עזב הגיטריסט-זמר-כותב השלישי, ג'ייסון איזבל, לאחר שהתגרש מאישתו, שהיא במקרה גם בסיסטית הלהקה, שונה טאקר. בתור כותב מחונן, זו נראתה כמכה קשה ללהקה בעלת שלושת הראשים, אך מעז יצא מתוק: ג'ון נף, גיטריסט שליווה את הלהקה מדי פעם, הפך לגיטריסט המוביל השלישי, ואותה טאקר הפכה לכותבת-זמרת השלישית (וחוצמזה גם זכינו באלבום סולו נפלא של איזבל עצמו). באותה תקופה גם החלו DBT לעבוד על אלבומה האחרון של אגדת הסול בטי לה-וט, שבחרה בהם כלהקת הליווי שלה ובהוד כמפיק האלבום. הנדוניה האדירה שהעבודה על האלבום הביאה איתה היא המפגש עם הקלידן ספונר אולדהם (ארית'ה פרנקלין, ניל יאנג), שנשאר ללוות את הלהקה בסיבוב ההופעות האקוסטי שיצאה אליו באביב שעבר והשתתף כמעט בכל שיר באלבום הנוכחי.

השינויים הללו הביאו לתהליך התחדשות מבורך שניכר לכל אורך האלבום, אם זה בטאץ' הנשי של טאקר (שלושת השירים שהיא כתבה לא נשמעים כמו שום דבר שהלהקה הקליטה עד כה) ואם זה בנגינה המהפנטת של נף על הסטיל גיטאר. באשר לשני מנהיגי הלהקה, הם ממשיכים לאתגר אחד את השני בכתיבת פיסות אמריקנה אינטימיות, כמו "Two Daughters and a Beautiful Wife" הפותח, שמוצא את הבעל האמריקאי המושלם בגן עדן, צופה בעצב על החלום שהשאיר אחריו, וכמו רצועות 12-14, טרילוגיה אנטי-מלחמתית מרגשת בה כל שיר נכתב על ידי כותב אחר ומפרספקטיבה שונה. רוב השירים באלבום הוקלטו לייב, וכולם – ללא יוצא מן הכלל – מעולים. זהו האלבום הכי אקלקטי אבל גם הכי מגובש של DBT, וללא ספק הטוב ביותר שלהם.

האלבום מסתיים במוניומנט ואלי באריזונה, המרחב הצחיח עם סלעי הענק המאובקים, שהיא תפאורה שכיחה בכל מערבון. השיר מתאר את הסצינה האחרונה של "המחפשים" של ג'ון פורד בה אית'ן אדוארדס (ג'ון וויין), אולי הדמות הכי מפכחת בהיסטוריה של הקולנוע, יוצא אל הצחיחות של המדבר, ובעזרת האקסטרים לונג-שוט האופייני לפורד מציגה את האדם הבודד מול הטבע העצום והתובעני. השיר מוקדש לבמאי הגאון וליכולת שלו לצלם אגדה מחד ולהבהיר מאידך, ש"ההיסטוריה נעשית בשולי הדרך". כדי להתמודד בהצלחה עם מונומנטים כמו המיתולוגיה של הדרום או כמו מוניומנט ואלי, צריך להיות ענק בעצמך. למשל ג'ון פורד. למשל דרייב-ביי טראקרז.


* דרייב-ביי טראקרס, "Brighter than Creation’s Dark", (ניו ווסט רקורדס)