מפלץ

את "סוף עמוק" ("The Deep End") ניסו להציג בארצות הברית כסרט קטן, חכם ומחתרתי. הוא התחרה בפסטיבל סנדאנס האחרון (וגם זכה בפרס הצילום), וערוץ הסרטים העצמאיים (IFC) אפילו הקדיש לו ספיישל בן חצי שעה שנתן הזדמנות לסקוט מקגיהי ודייוויד סיגל, הבמאים של המפלץ הזה, לספר כיצד רקמו את מלאכת הבימוי המחושבת. החוצפנים העזו אפילו לספר כיצד ציטטו מעט היצ'קוק ומעט שאברול כדי לרקוח את הסרט הזה. נו, ומה, הפרופגנדה הגסה כנראה הגיעה גם לאוזני האוצרים של פסטיבל חיפה החביב, שהזדרזו והביאו את המוצר ארצה.

"סוף עמוק" מספר את סיפורה של אם מזן הלביאות (תילדה סווינטון) המנסה לגונן על תא משפחתי מתפורר, ובעיקר על הבן שמגלה – רחמנא ליצלן – נטיות הומוסקסואליות. אל תטרחו לפתוח את ספרי הפסיכולוגיה שלכם. כאן הכל כבר פתור מראש: האב הוא מלח ואף פעם לא נמצא בבית, את מקומו תופס הסב הקשיש והלא מתפקד, והבת המתבגרת מתקנת את המכונית המשפחתית בין אימון בלט למשנהו. מה שנקרא, עומק פסיכולוגי. אם כן, האם האמיצה מנסה לגונן על כל זה (שהשכנים חס וחלילה לא ישמעו), עד שלפתע היא מוצאת את עצמה מעורבת בפרשיית רצח וסחיטה, הקשורה לאחד ממאהביו לשעבר של בנה. נשמע מסעיר? הרשו לי לצנן.

מלבד היותו סרט פמיניסטי אמיתי (ויש מעט כאלה, גם בעידננו), "סוף עמוק" מאיים להיות אחד הסרטים המאכזבים ביותר שתראו בפסטיבל. הדרמה שלו מזויפת, כובד הראש שלו (בעיקר בענייני הגאווה, שהרי תקנו אותי אם אני טועה, כבר מזמן לא שורפים הומואים על המוקד) טיפשי, ואין תלוש מסיפור האהבה שמופיע בו לפתע, בין האם האמיצה לאחד האנשים שסוחטים אותה (גוראן ויסניק שבטח מוכר לכם מ"אי.אר" כד"ר קובץ'). מה יש לומר, כבר עדיף לאכול במנזה.

* "The Deep End" מוקרן באודיטוריום של פסטיבל הסרטים בחיפה ביום שישי, 5 באוקטובר, בשעה 20:00 וביום שלישי, 9 באוקטובר, בשעה 16:00