פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תקופת צינון

      מדינה שלמה חיכתה לאקשן פוסט-וינוגרד, ונשארה עם חצי תאוותה בידה. ניב הדס חייב איזו פעולה צבאית בעזה שתרים קצת את האווירה

      לא לחינם אחת החוויות השנואות על ישראלים היא עמידה בתורים. ההמתנה היא התגלמות החוויה האנומלית שבה נותר האדם במצב ביניים לא ברור, ושזמן יציאתו מאותו מצב לעולם אינו ידוע. שכן, עד שיגיע מקומך בתור עלולים להתרחש דברים שיימנעו ממך להתקדם בו ולהגיע ליעד הנכסף (אפילו אם אותו יעד נכסף הוא החלפת שפופרת לטלפון, או בדיקת חוקן בריום).

      אירועי הימים האחרונים, או ליתר דיוק, אי-אירועי הימים האחרונים, ובראשם הראיון נטול המשמעות שהעניק הפרופ' יחזקאל דרור למעריב (בו ציין כי לועדת וינוגרד בה היה חבר היו שיקולים פוליטיים), מבהירים כי ישראל נמצאת כרגע בעיצומו של תור אינסופי של צעידה רפיטטיבית במקום, במסווה של התקדמות. והתהוותו של אותו תור מטפורי וסטטי אינה תוצאה של תהליכים מדיניים תקועים, או כשלנות צבאיים, כפי שניתן היה להסיק מדו"ח ועדת וינוגרד, אלא מהלך רוח בחברה הישראלית נטולת הדרך. אותה חברה, שזזה רק בין משולש הקסמים של מלחמות, ועדות חקירה ובחירות, וכאשר היא אינה רואה אף אחד מאותם היעדים באופק או חשה בהתקרבותם, הקיום שלה הופך לחסר משמעות.

      הצרה היא שאותן שלוש צלעות שביניהן מתנהלת החברה הישראלית אינן העוגנים שמהם היא יכולה לבסס עצמה כישות עצמאית, אלא נקודות ציון שמעכבות את הדיון בשאלות המהותיות והאמיתיות שצריכות לעלות באשר לקיום שלנו כאן – חינוך, רווחה, תעסוקה, קליטה, חוק ומשפט. הרי אותם יעדים אינם צורך בסיסי של החברה, אלא נקודות ציון שנקבעות על ידי אלו ששולטים בה ועוטפות אותם בשלדה שעוזרת להם להימנע מהתפקיד האמיתי שלהם כשליחי ציבור. הביטוי "אנטי-קליימקס" נזרק מאז הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לאוויר בכל הזדמנות, ולא בכדי – ההבטחה המדומיינת שלו, לפיה אחרי מסקנותיו ייווצר יעד חדש אליו נשעט כולנו יחד הכזיבה, ושלחה חברה שלמה להמתנה חסרת מעש, לפרק זמן לא ידוע.

      מלבד מסקנות חמורות בנוגע לליקויים בקבלת החלטות מדיניות וצבאיות וכשלים אופרטיביים, אישיותיים ומנהלתיים, הותיר אותנו דו"ח וינוגרד ללא אוויר. הוא הוכיח שישראל היא חברה משוללת דרך, מהות ומטרות אמיתיות - כאלו שלא מתחלפות עם כל שינוי שלטוני, אלא מהוות בסיס איתן לקיום המדינה.

      אפשר לצחוק על הנאיביות האמריקאית כמה שרוצים - הרי גם שם יש שחיתות מידות פוליטית, ריקבון וסחי. אבל אי אפשר - אפרופו סופר-טיוזדיי - לפקפק בכנות והאותנטיות של התקווה שלהם לשינוי והאמונה בו. וינוגרד לא רק הוציא באיטיות מסורבלת וגמלונית את האוויר מבלון התקוות הישראלי לאקשן שהרגילו אותו מנהיגיו, בתוכו קל להם יותר לזגזג ולעשות כרצונם, אלא גם חשף ערווה לא אסתטית במיוחד, שבנפתוליה משתרכת באיטיות חברה שאיבדה את דרכה, רגע לפני שהיא חוגגת לעצמה 60, ולא מוצאת שום סיבה לשמוח.

      בכל דיון על מצב בריאותו של פידל קסטרו נהוג לספר כיצד הפכה קובה, ככל שמתרופף המצב הפיזי של מנהיגה, לאחת המדינות בעלות אחוז לימודי האנגלית הגבוה בעולם. קובה נמצאת עכשיו במצב בו היא ממתינה למותו של פידל, שישחרר אותה מעול הקומוניזם אליו היא כבולה ויחבר אותה בחזרה למערב. עד שהרגע הזה יגיע, קובה כמו עומדת דום ומכלה את הזמן המת בחוסר מעש, ללא הגדרת דרך או מטרות ראויות. נראה שישראל נמצאת כרגע במצב דומה, כמדינה שהתרגלה לחיות בתוך משולש שווה הצלעות של מלחמה, ועדת חקירה ובחירות, ולאחר יום רביעי שעבר, שבניגוד לציפיות שתלו בו, לא הוליד אף לא אחת מהן ואפילו לא בישר על איזה קו רקיע שבאופקיו ניתן לראותן. מכיוון שבחירות כבר לא יהיו בקרוב, נראה לי שהאופציה הסבירה ביותר היא מלחמה; אם לא מלחמה, לפחות שיהיה מבצע צבאי, ואם לא זה, אז אולי איזו פעולה נרחבת שתרים כאן את האווירה. עזה, הנה אנחנו באים.