בסיסטית מחפשת להקה: הלן לאב

ההופעה של מארקי ראמון בגולדסטאר זאפה בחודש שעבר גרמה לי להרהר בתופעת ההערצה הייחודית של הראמונז. להרבה אמנים בעלי סטטוס קאלטי יש תופעות הערצה מיוחדות - מעריצי מוריסי היספניים, הדד-הדז של הגרייטפול דד, ילדי אור ירח - ואילו לראמונז יש להקות מחווה.

להקות המחווה לראמונז הן לא להקות קאברים - הלהקות הללו כותבות את שיריהן בעצמן - מצד שני השירים המקוריים הללו, שלרוב גם עוסקים בהערצה לראמונז, נשמעים בדיוק כמו שירים של הראמונז. הלהקות האלה בדרך כלל מסתפרות כמו הראמונז, לפעמים מתלבשות כמוהם, הן נוטות לשחזר צילומים מפורסמים של הראמונז, להשתמש בפונטים שלהם לעטיפות וכמובן להחצין את האסתטיקה של הראמונז בכל מה שהן עושות. רמת החיקוי משתנה, אבל הרפרנס לראמונז הוא תמיד מוצהר. הרי בשביל מעריץ של להקה, הערצתו היא גאוותו וזהותו. אני מניחה שמה שטוב בהקמת להקה כזאת זה שיש לך קהל אינסטנט, שכן מעריצי ראמונז אחרים יאהבו אותך ויורידו את הכובע בפניך על כך שלא בחרת באופציה הליים של הקמת להקת קאברים, אלא הפכת את יצירתך שלך למקדש ללהקה הנערצת.

הלהקה החדשה של מארקי ראמון היא להקת קאברים פרופר, שמבצעת אך ורק שירים של הראמונז. אבל סולנה, סבסטיאן, מתפקד גם כסולן של להקת מחווה שכזאת, מבואנוס איירס, ושמה Explusados. הביטו בעמוד המייספייס שלהם: תחת "השפעות" כתוב "באזקוקס, הקינקס, ה-Who, הראמונז ועוד", ואילו תחת "נשמעים כמו" כתוב "הראמונז". אפשר להגיד שאקספלוסדוס הם הראמונז הארגנטינאים, אבל אי אפשר להגיד שהלן לאב הן הראמונז הוולשיות. שם מדובר במחווה הרבה יותר פוסט-מודרנית.

הלן לאב היא להקת בנות שהוקמה בבית ספר לאמנויות בוויילס על ידי בחורה בשם הלן לאב ושתי חברותיה. הטוויסט שהן הביאו למחווה שלהן לראמונז בא לידי ביטוי באספקטים של זמן ומקום, אבל מתחיל בעובדה שבראשן לא עומד חקיין ג'ואי ראמון ארגנטינאי עם פוני, אלא בחורה (עם פוני). בחורות שאוהבות את הראמונז לא חסר, ויש הרבה להקות בנות, כמוNikki & The Corvettes , ה-Donnas ו-Sahara Hotnights, שמושפעות מהם. אבל הלהקות הללו מעוצבות סגנונית בעיקר על פי המודל של רוקריות נשים כמו ה-Runaways, ג'ואן ג'ט וסוזי קוואטרו. בשביל הלן לאב זה סטריקטלי הראמונז - היא אפילו אמרה פעם שזאת הלהקה היחידה בעולם שהיא שומעת.

הלן לאב שמה את עצמה בעת ובעונה אחת בנעלי הגרופית ובנעלי האליל. ברגע שבחורה נכנסת לפרסונה הבימתית של סמל המין שהרעיד את לבה, זה נושא איתו לא מעט משמעויות. אני מניחה שכמה כוכבי רוק היו נעלבים אם בחורה הייתה נכנסת לנעליהם (שמעתי לאחרונה על להקת קאברים של הסקס פיסטולס עם סולנית), אבל במקרה הזה, ההגיון הפנימי של ההיפוך הג'נדרי בוסס עוד בימי הראמונז. אחרי הכל "Rock 'n' Roll Highschool" - סרט הנעורים בהשתתפותם של הראמונז - הוא כנראה סרט הרוקנרול היחיד בהיסטוריה על מעריצה שחלומה איננו לשכב או להתחתן עם הזמר הנערץ עליה, אלא שלהקתו תבצע שיר שהיא כתבה להם.

כמובן שיש הבדל גדול בין הנאיביות של המסר הפמיניסטי של הסרט הזה, שיצא בסוף שנות השבעים, לבין התודעה הנשית של הלן לאב, שקמו בתחילת הניינטיז והושפעו מתנועת ה- Riot Grrrl, שצמחה באותה עת באמריקה. המסר הפמיניסטי של תנועת ה- Riot Grrrl הושטח ונוצל לרעה באמצע אותו עשור על ידי המכונה שבנתה את הספייס גירלס, אבל היסטוריונים של הפופ מצאו שאחת העדויות המוקדמות ביותר לשימוש במונח שמיתג את הספייס גירלס, "Girl Power", היה בסינגל הבכורה של הלן לאב מ-93', "Formula One Racing Girls".

הסינגל הזה לא זכה להרבה תשומת לב. מה שהקפיץ את תעשיית האינדי הבריטית היה הסינגל השני, "Joey Ramoney": שיר אהבה לג'ואי ראמון שנשמע כמו "Sheena is a Punk Rocker". מועדון המעריצים הבריטי של הראמונז שלח את השיר לאיש עצמו, שהזמין את הלהקה לניו יורק, התארח באלבום הראשון שלה והזמין את לאב לשיר קולות רקע באחד משירי אלבום הסולו שלו "Don't Worry About Me". אגב, כשלאב נשאלה לאחרונה בראיון אם היא ראתה את ההופעה של מארקי ראמון בסיבוב הנוכחי שלו, היא ענתה: "אנחנו רק בקטע של ג'ואי".

האלבום החדש של הלן לאב, "It's My Club and I'll Play What I Want To", הוא כבר החמישי שלהן (שלושה מתוך החמישה היו אוספי סינגלים). שמו של האלבום הוא כמובן רפרנס ללהיט הסיקסטיז "It's My Party (and I'll Cry if I Want to)", וכמו תמיד, נדמה שהמטרה העיקרית של הלן לאב היא לעשות תיקון לביוגרפיות הפחות ממושלמות של כולנו. הנשיקה הראשונה של רובנו לא הציתה זיקוקים, וגם אם כן, ברוב המקרים היא לא התרחשה בקומה השנייה של הנייט-באס על רקע שיר של הראמונז. הלן לאב כאן בשביל לשכתב לנו את ההיסטוריה, לצבוע את זכרונות הנעורים שלנו בצבעי מסטיק ולהוסיף להם את הפסקול הנכון. מבלי לפגום בנאיביות הרומנטית של כל העסק, צריך להבהיר שהכל נעשה, כמובן, עם מקסימום מודעות עצמית והומור עצמי.

דבר דומה עשתה אלה גלבוע הירושלמית, היא Rockstar Wannabe, ב"Slay Play EP" - אי.פי המחווה המצוין שלה ל"באפי ציידת הערפדים", שיצא בלייבל אק-דאק ב-2002. אין לי ספק שהרעיון להביע הערצה באופן מוזיקלי בצורה כה ישירה, כמו גם עטיפת הפופ-ארט הקולאז'ית, אומצו ישירות מהלן לאב. אבל בעוד האי.פי של גלבוע היה על טהרת האלקטרו-פופ, המוזיקה של הלן לאב היא מעין קומבינציה של פאנק-רוק, באבלגאם (מהסוג שהראמונז כל כך אהבו) וגם דיסקו, דאנס ואלקטרוניקת לואו-פיי פרימיטיבית. הרבה מהלחנים נשמעים כמו שירים של הראמונז, אבל העיבודים מצויים עמוק בתת-ז'אנרים איזוטריים של האינדי של תקופתו.

עמוד המייספייס שלהן מגדיר את המוזיקה שלהן כך: "תחשבו ה~CBGBs פוגש את סטודיו 54 בסמטה בדאונטאון של סוואנזי. תחשבו כדורי מראות וגיטרות לס פול מזויפות. תחשבו שילוב של הראמונז וה-Casio Tones (יש כמה להקות בשם הזה, לא יודעת לאיזה הן התכוונו, ואולי הן סתם התכוונו לצלילי קסיו..., ד.ק). וגם אז תגיעו רק לחצי הדרך". חשבתם? אני חשבתי, בטח שחשבתי. הרי העניין שלי בהלן לאב מאז ומעולם היה הרבה יותר קונספטואלי מאשר מוזיקלי.

גם כשהמוזיקה שלהן לא משהו, הקונספט עובד. אם "Rock 'n' Roll Highschool" הוציא את הראמונז מסמטאות הלואוור איסט-סייד ספוגות ריח השתן וממועדוני ההופעות האפלים שלו אל הוויית הייסקול פרברית וכל-אמריקאית, הרי שהלן לאב הזניקו את הראמונז אל מקום אחר לגמרי שמתקיים באופן די בלעדי בסוג של תת-תרבות אינדי אירופאית. במקום הזה מטיילים במשך היום על המדשאות שטופות השמש במפרץ סוואנזי (אצל הלן לאב השמש תמיד זורחת, אפילו בוויילס) ובלילה יוצאים לדיסקוטקים בהם נערים ונערות קורעים את רחבת הריקודים לצלילי שילוב מסחרר של בריטפופ, דיסקו, באבלגאם, אינדי-דאנס, פאנק-פופ והמון שירים של הראמונז. במקום הזה מתקיימת איזו פנטזיה קיצית נוסח "גריז" בגירסת האינדי-פופ.

את העולם הזה ממשיכות הלן לאב לתאר גם באלבום החדש, המברך את מאזיניו כבר על ההתחלה בברכת "היי הו לטס גו" בקול רובוטי מסונתז. השיר הראשון, "It's My Club", מתאר את החוויה המועדונית הזאת, שקרובה יותר לרומנטיקה של מסיבות הריקודים של הפיפטיז מאשר לחוויית הקלאבינג הסליזית של המגה-קלאבז. ובמועדון שמתארת הלן לאב בשיר גם מקרינים על מסך ענק הופעה חיה של הראמונז מהראונדהאוס ב-76'. האידיאליזציה הזאת ממשיכה בשיר השני , "Debbie's Joey", שמספר סיפור אהבה בין נער ונערה שהכירו בדיסקו של הבית ספר ב-1980. באוטובוס האחרון חזרה הוא נישק אותה ואמר לה: "את תהיי דבי הארי, אני אהיה ג'ואי ראמון". במציאות יותר סביר להניח שהוא היה מכניס לה יד מתחת לחולצה לצלילי Air Supply, אבל קשה שלא להיסחף אל תוך הפנטזיה.


הלן לאב, "It's My Club and I'll Play What I Want To"
(Elefant Records)