וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שק של נחשים

נמרוד לין

7.2.2008 / 10:56

הילארי קלינטון מייצגת דור שמנסח סטנדרטים חדשים של נשיות וזוגיות מול השמרנות האמריקאית. נמרוד לין הולך "בדרכה"

על-פי וויקיפדיה, נכתבו על הילארי קלינטון קרוב לשלושים ספרים – ואני לא כולל ברשימה הזו כותרים שהנושא שלהם הוא הקלינטונים כזוג או ממשל קלינטון כולו. זהו מספר נאה מאד בהתחשב בכך שמלבד כהונתה כסנאטורית זוטרה מניו-יורק, הילארי לא החזיקה מעולם במשרה נבחרת. רוב חייה הבוגרים, כולל בעת שבעלה היה מושל ארקנסו, היא עבדה כעורכת-דין בחברה פרטית. הרבה לפני שנכנסה למרוץ הנשיאותי, הרבה לפני שהייתה הג?ברת הראשונה של ארה"ב, הילארי עוררה רגשות עזים בקרב האמריקנים – רובם, אגב, שליליים. מה יש בהילארי רודהם קלינטון, עוד גברת לבנה מהמעמד הבינוני של שיקגו, שהופך אותה לדמות אייקונית?

"בדרכה", הביוגרפיה שכתבו עליה ג'ף גרת ודון ואן נאטה ג'וניור, זוג עיתונאים עטורי-פרסים, לא ממש עונה על השאלה הזו. לא מדובר בספר רע חלילה, אלא שהמטרה של גרת ו-ואן נאטה לא הייתה לפצח את הילארי פסיכולוגית, אלא לספק תרשים-זרימה מתועד וניטרלי ככל האפשר של עלייתה (ונפילתה?) של האישה הכי חשובה בפוליטיקה האמריקנית. את המטרה הזו הם השיגו: הביוגרפיה עוקבת אחר מיסיז קלינטון מילדותה בשיקגו, דרך לימודיה בייל, נישואיה לביל, שמונה השנים שלהם בבית הלבן והמרוץ שלה עצמה לנשיאות. הנרטיב שמשרטטים גרת ו-ואן נאטה מאד כרונולוגי, מאד מפורט, מבוסס על מאות ראיונות ומסמכים, וחף כמעט לחלוטין מספקולציות פסיכולוגיות. ביוגרפים עם חיבה לדרמה, ובעיקר כאלה שמושאי-כתיבתם מתים כבר, נוטים לעצב את הביוגרפיה שלהם כטרגדיה שייקספיריאנית או מחזה-מוסר נוצרי. גרת ו-ואן-נאטה, אולי משום שהילארי עודה חיה ובועטת, ואולי בשם האיזון, כתבו מעין מדריך לבוחר המתלבט, המתיימר להציג, ללא משוא פנים, את המעלות והפגמים של המועמדת קלינטון.

לדרך ההצגה הזו יש בעצמה חסרונות ויתרונות. הפרקים העוסקים בהרחבה בפרשיות השחיתות של הקלינטונים עלולים להיות מתישים אם אינך אזרח אמריקני המנסה לברור לו את המועמד נקי-הכפיים ביותר. מאידך, לפרקים על מוניקה לוינסקי יש אפיל רחב בהרבה, בדיוק משום שהם יכולים להפוך בקלות רבה לסרט הטלוויזיה "בגידה נשיאותית: סיפורה של הילארי רודהם קלינטון". פמיניסטיות צעירות ופוליטיקאיות מנוסות ייהנו בוודאי מהפרקים המוקדמים, המתארים את טבילות האש הראשונות של הילארי באקטיביזם חברתי ופוליטיקה סטודנטיאלית; מי שמתעניין במנגנוני המכונה הוושינגטונית יעדיף דווקא את הפרקים המסיימים, המשרטטים היטב את מערך המתרימים, היועצים והשתדלנים שמפיח חיים במסדרונות הכוח של האימפריה האמריקנית.

זו לא גיברת

דיוקנה של מרת קלינטון העולה מן הספר הוא, כצפוי, מורכב. גרת ו-ואן נאטה מסרבים להפוך את ספרם לשיר הלל או כתב-האשמה. השניים לא נמנעים מלבקר את הילארי על הפרגמטיזם הפוליטי שלה, שהתבטא יותר מפעם אחת בקידום-עצמי ומדיניות סותרת ומפותלת, ומצד שני אינם נרתעים מלשבח את המחויבות והנחישות שלה, ואפילו לרמוז שמאחורי התדמית הבלתי-נגישה מסתתרת אישה חמה ורגישה. גרת ו-ואן נאטה אינם שופטים אותה לזכות או לחובה; מי שיחפש סיבות לשנוא את הילארי יימצא מספיק מהן בספר, וכך גם מי שיחפש סיבות להצביע לה.

עם זאת, "בדרכה" עונה, גם בעקיפין, על השאלה שהוצבה בתחילת הביקורת הזו: מה הופך את הילארי קלינטון לדמות אייקונית? התשובה שעולה מן הספר, לדעתי, מפתיעה: אין שום דבר אינהרנטי להילארי שהופך אותה לאייקון, מלבד מיקומה בזמן ובמקום הנכון. אינני, חס וחלילה, מבטל את מעלותיה והישגיה, ובוודאי לא את שגיאותיה של המועמדת; אלא שהתיאור הכן שמתארים גרת ו-ואן נאטה את המערכת הפוליטית-תקשורתית – ובאמריקה, לכל הפחות, אין דרך להפריד בין הפוליטי והתקשורתי – מרמז שהמשחק גדול בהרבה מסכום שחקניו. אמת, הילארי הייתה שאפתנית, קשוחה ועקשנית מן הרגע הראשון – אבל היא בוודאי לא היחידה או הראשונה; הדור של הילארי הוא אולי הדור הראשון של נשים אמריקניות שהתאפשר להן לפתח קריירות מפוארות ובה בעת נדרש מהן להחזיק משקי-בית אידיאליים; שנאלצו להיות אכזריות כפליים מהגברים אבל שמרו שהליפסטיק לא יימרח; שרצו להיות יותר מהקישוט שליד המושל או הנשיא וספגו את חמת זעמו הקולקטיבית של השוביניזם האמריקני. הילארי לא שונה מהנשים הללו, אלא שהיא הגיעה רחוק יותר, ולכן היא חשופה הרבה יותר.

כל הרפש שנזרק על הילארי – התיאור הנבזי שלה כרובוט מחושב, הטענה שנישואיה הם נישואי נוחות, הביקורת על כך שלא עזבה את בעלה – הרפש הזה הוא הכיח הסמלי שרוקקת בתיעוב אומה שמרנית ונוצרית, כשפתאום היא מגלה שקם בה דור של נשים חזקות ומשפיעות. מעט מאד מהביקורת שהוקדשה להילארי בעשרות תחנות טלוויזיה, תריסרי עיתונים ומאות בלוגים נוגע למדיניות שלה; רובה עוסק, גם אם בעקיפין, בתפקוד שלה כאישה וכרעיה, באופן שבו היא מייצגת דור של נשים, שמנסח תוך כדי תנועה סטנדרטים חדשים של נשיות וזוגיות. ובאופן כל-כך אירוני, דווקא כשהילארי בוכה, דווקא כשהיא חוזרת להיות האישה הקטנה והפגועה, היא זוכה בבחירות; שהרי נאמר, את אולי יכולה לצאת מהמטבח, אבל את לא יכולה להוציא את המטבח מתוכך. לכן, השאלה הקריטית ששואלת את עצמה אמריקה בימים אלה: "האם אמריקה מוכנה לנשיאה?" איננה נוגעת לזהותה של מועמדת כזו או אחרת, אלא לזהותה של האומה האמריקנית עצמה.

* "בדרכה – תקוותיה ושאיפותיה של הילארי רודהם קלינטון", ג'ף גרת ודון ואן נאטה ג'וניור, הוצאת הקיבוץ המיוחד, תרגמו מאנגלית: אהד זהבי ואילת אטינגר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully