שרון פוליאקין היא אחת המשתתפות בתערוכה הקבוצתית "rare medium" במרכז לאמנות עכשווית. אוצרת התערוכה, רותי סלע, פנתה לאמנים מוכרים ומזוהים עם המדיום בו הם פועלים וביקשה מהם להציג לראשונה עבודת וידאו.
החוויה הדתית לסוגיה
את הספר "החווייה הדתית לסוגיה מחקר בטבע האדם" כתב ויליאם גיימס, פילוסוף אמריקאי מרכזי בן המאה ה-19. את הרצאתו הראשונה, מתוך סידרת הרצאות, שהופיעו אח"כ בספר פותח ויליאם ג'יימס באמירה: "לא בלי חיל ורעדה עולה אני לקתדרה זו ומתייצב לפני קהל שומעי המלומדים".
לסדרת ההרצאות המופיעות בספר הוזמן ג'יימס עוד באמצע שנות התשעים של המאה ה-19, על ידי האוניברסיטה של אדינבורג. הוא ביקש לדחות הזמנה זו עד שיהיה בידו חומר מספיק בשביל חקירותיו. לבסוף, רק בשנת 1901, כעשר שנים אחרי, ענה להזמנה והרצה לפני קהל שומעיו, ובכל זאת את דבריו הוא פותח במשפט: "לא בלי חיל ורעדה עולה אני לקתדרה זו ומתייצב לפני קהל שומעי המלומדים". העיתוי המשותף, בו קראתי את הספר הזה והוזמנתי על ידי האוצרת רותי סלע להשתתף בתערוכת הוידאו מדיום רייר, שכל האמנים שהוזמנו אליה מעולם לא עשו עבודת וידאו ובכל מקרה הוידאו אינו המדיום העיקרי שלהם, הציף אותי שאלות לגבי הקשר בין איכות עבודה וזמן,איכות עבודה והצורך להשהות את תהליך העבודה,איכות עבודה ושפה וכן הלאה.
רקפות
בחורף שעבר הוזמנתי להציג תערוכה בגלריה של קיבוץ לוחמי הגטאות לרגל קבלת פרס הנדלר. את תערוכת היחיד הראשונה שלי הצגתי בגלריה זו לפני כ-20 שנה, בזמן שאבי הורוביץ זכרונו לברכה היה אוצר הגלריה, משה קופפרמן היה עוד בחיים, ומשה גרשוני הציג שם את סידרת הרקפות שלו. כל החומר הטוב הזה נספג בי ומלווה אותי מאז. כשהוזמנתי להציג שם עכשיו, החלטתי להתעסק ברקפות.
מהחורף שעבר ולכל אורך הקיץ רשמתי רקפות והן הלכו ונשמטו. נזכרתי בהסבר ששמעתי פעם על האדריכל אנטוניו גאודי, כיצד תכנן את הצריחים הזקופים של הלה סגרדה פמיליה - הוא פשוט בנה מעין מובייל שכמובן נשמט לארץ בשל כוח הכבידה, ואת הרישום של המובייל הפך וכך התקבלו הצורות הזקורות.
המצבים המנוגדים - של חיים ומוות, של למעלה למטה, של נוכחות וביטול, של הזדקרות והישמטות - מעסיקים אותי.
בתערוכה "עת" אותה אני מציגה בימים אלו בגלריה גורדון, בציורי השמן וההדפסים אני ממשיכה את העיסוק ברעיונות אלו.
החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה כאלטרנטיבה
חיפה היא עיר הנחשבת בזירת האמנות הישראלית כפריפריה, המרחק מהמרכז האחד החשוב והדומיננטי (בעשורים האחרונים תל אביב) נתפס כבלתי ניתן לגישור. שלא כמו ירושלים למשל, לחיפה גם לא היו זמנים אחרים מבחינה זו. המצב הזה כפי שאני מבינה יותר ויותר מאפשר תנאי לימוד ייחודיים, יש משהו משחרר המאפשר לראות, ככה מהצד, איפה אנחנו חיים באמת, כמה המבנה התרבותי שלנו לא הומוגני, כמה השאלות כמו מה נכון, מה עכשווי ומה ישראלי מקבלות גם משמעות פרטית מועצמת, בנוסף על המורכבות הקיימת ממילא.
אמנים מוערכים, יצירות משפיעות
כשאני חושבת על אמנים מוערכים או עבודות משפיעות אני חווה חופש גדול, באפשרות לזמן למחשבה שלי פריטים ללא מגבלות של זמן או מקום. ואני יכולה להרגיש הערכה, השתאות או אפילו אהבה לפריט מהמאה ה-16, כמו גם לפריט שראיתי אתמול. אני משתמשת באפשרות הזו הרבה והרשימה דינאמית. לאחרונה עבדתי מתוך מחשבה על פיירו דלה פרנצ'סקה, על דירר, על ואן גוך, על ברוס נאומן, עבודות של דורצין, של משה גרשוני ושל אווה הסה. קורמוש.
אמנות טובה
אמנות טובה לדעתי היא אמנות שגורמת לי לעצור, לרגע או יותר.
אמנות לא טובה
כל השאר.
תיק עיתונות:
שתי עבודות וידאו הכינה שרון פוליאקין לתערוכה rare medium. באחת מהן היא נכנסת לתוך חדרון צפוף לבושה בבגדי עבודה וכובע צמר מפוספס, מוצאת בו את מקומה, ולאט לאט מכניסה לתוך התא הצר עוד ועוד חפצים, חלקם יומיומיים וקשורים לחיים הנעשים בתנאים צנועים, כמו כירה חשמלית בודדת, וחלקם כלי עבודה של צייר. היא מתיישבת, מתמקמת סופית תחת ערימת קש המכסה את ראשה, ומתחילה לקרוא את הספר "החוויה הדתית לסוגיה". בעבודה השניה היא נראית בתחתית הפריים, שוב בכובע המפוספס, מעשנת ומביטה בבד ריק, כשמידי פעם מתרחשת הפרעה חולפת, חרק או זבוב כלשהו שתופס את תשומת ליבה.
ערמת הקש שמכסה את ראשה של פוליאקין כמו כתר קוצים, התנאים ה"דלים" והדמות שיושבת ברצינות תהומית לקרוא ספר העוסק בפסיכולוגיה שמאחורי הדת, מציירים דמות של קדושה מעונה בעולם האמנות, אבל לא באופן חסר אירוניה. "הרצינות שלי בוידאו היא לא משחק - היא אמיתית", מבהירה פוליאקין, "היא בטחון במוסריות של העשייה. אם מרגישים שזה חשוב ונכון חייבים לעשות את זה בשיא הרצינות. דמות הצייר שאני מציגה, יש בה גם רצינות וגם אירוניה עצמית. המקום של הבד הריק, זה כל כך ברור שזה חצי קלישאה, ומצד שני זה ממש נכון. כמה שהדבר הזה רציני, אפשר גם למות מצחוק. עשיית הוידיאו הייתה פעולה מהירה, סוג של חופש לצחוק על עצמי. דווקא בגלל שאין לי יומרה, ובגלל שיש לי היסטוריה אישית אמנותית. אין לי פחד מאמירה שהיא ספקנית כלפי הפעולה".
פוליאקין, שמכהנת כראש החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה ונחשבת למומחית בתחום ההדפס, שייכת לסוג האמנים שמכירים בחשיבות המיומנות טכנית והכרות עם המדיום, ולכן והתלבטה לא מעט אם להציג עבודת וידאו לראשונה בחייה, אבל בסופו של דבר אפשרה לעצמה לקפוץ למים: "בעבודה אני מדברת על מה שאני יודעת - על ציור. באמנות, כשאתה בא לעבוד אין היררכיה בחומרים: התרנגולת, הקפה והזבוב שווים זה לזה. תהליך העבודה שלי בוידיאו היה שונה לחלוטין ממה שאני מאמינה שעבודה צריכה להיות: מהירות, "שלוף", ללא עבודה טכנית".
הצלם של הסרט הוא בנה בן ה-12, שגם השתתף ביצירת "אפקטים". התכנון המקורי שלה היה לצלם בשעות הלילה את הזבובים שיעופו באופן אקראי בסטודיו, אלא שהלילה ירד ואף זבוב לא עבר בסביבה. פוליאקין ניסתה אפילו לצור קשר עם מגדלי זבובים, אבל לבסוף הבינה שאין חובה להשתמש בזבוב "אמיתי" ובנה גויס להעיף אובייקטים לרוחב הבד. השימוש בצלם לא מיומן עזר לה לנטרל את "הכוח של הטכניקה", מעין ויתור מראש על הפגנת מיומנות בתחום שהיא לא בקיאה בו: "אני מדלגת על 'הפיתוי' שיש בטכניקה, ויש כאן החלטה אסטרטגית - לא רק לדלג, אלא גם לחשוף".
"וידאו הוא לא כלי שבו אני יכולה להכניס את הבלתי ניתן לדיבור", היא מסבירה, "האופן הכי טוב שבו אני יכולה להביא את זה לידי ביטוי הוא בציור או בהדפס. יש משהו שהוא מעבר למילים, והוא בא לידי ביטוי בזכות היכולות הטכניות". פוליאקין למדה בעבר עיצוב גרפי בבצלאל, אבל זנחה את הגרפיקה לטובת ההדפס והציור, בעיקר בגלל העניין שלה ב"בלתי ניתן לדיבור". את מה שניתן לדיבור, לדעתה, אין צורך להראות באמנות.
בתערוכה נוספת שבה היא מציגה, "עת" שנפתחה לאחרונה בגלריה גורדון, היא פועלת במדיום שבו היא מרגישה בבית - הציור. את התערוכה אפשר לחלק בגסות לשני סוגי עשיה - ציורי רקפות שנעשו כמעט אך ורק בשחור ולבן, וציורים מלאי שכבות, בהם בד "טויח" בשכבות של צבע לרוחבו. "זו היתה השתוללות", אומרת פוליאקין, "הצבע נספג בבד ועל זה יש התפרעות מסודרת. אלו שעבודות שנהנות מהצבע, עבודות על צבע".
אפשר לתאר את העבודות שלה כעבודות שלא צועקות, אלא לוחשות, וצריך להקשיב בשקט ובסבלנות כדי לפענח את המהלך שהיא מבצעת. פוליאקין מנדבת את אחד מה"מפתחות" לקריאת העבודה: "יש בעבודות מין קוד קטן - כל הרקפות מצוירות כשהן תלויות עם הראש כלפי מטה, ורק אחת תלויה כלפי מעלה. את הרקפות התחלתי לצייר בחורף שעבר, ועד שסיימתי הן נבלו. כשהופכים אותן הן מזדקרות. ציורים חיים כשהעבודות מזדקרות. האיקס שציירתי עליהן גמר אותם".
הלחישה, היא לא רק בחירה של אמן בצורת ביטוי, אלא גם עניין של אופי: "זה סוג של התנהלות בעולם", מסבירה פוליאקין, "כשמסתכלים עלי מבחוץ רואים שאני לא צועקת. אני בנאדם רך. העבודות שלי מאוד מהודקות, יש משהו שקשור בהדיקות, בפרפקציוניזם שמאוד חשוב לי. אני מאמינה בו. ובמקום הזה אני מניאקית גדולה".