פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רמת השרון

      למרות ההחמצה שחש שרון אריאלי, "אל תפחד" הוא האלבום הטוב ביותר של שרון מולדאבי וצעד משמעותי עבורו כאמן

      כבר מהשניות הראשונות של שיר הפתיחה המצוין "העיניים של אמא", אפשר להבין שאלבומו השלישי של שרון מולדאבי הוא אלבום של צמתים ונקודות הכרעה, בין דמויות העבר של מולדאבי לזהות העתידית שלו. זהו לא תהליך זר למולדאבי בחייו האמנותיים: באלבומו הקודם והטוב, "האור בפנים", הוא התנער בהצלחה מדמותה של להקתו הילדותית "גן חיות" וניסה להחיות את גיבוריו, ג'ים מוריסון ובונו באופן מעורר כבוד. הוא עשה זאת, בין היתר, בזכות טקסטים מחודדים והפקה מוזיקלית מוצלחת ומאוזנת של חמי רודנר. שם, מולדאבי ניסה לעצב את הבועה בה האמין למידותיו. ב"אל תפחד", מולדאבי היה חייב לבחור האם להישאר באותה בועה רק בשינוי זווית, או לנפץ אותה ולהתקדם עוד צעד קדימה כאמן. בין אם הצליח או לא, מילת המפתח של האלבום היא בחירה.

      ואכן, רגעיו המוצלחים ביותר של "אל תפחד" מצויים בשירים בהם מולדאבי מגשים את שם האלבום, ובוחר להפסיק לפחד, הרבה בזכות ההפקה המוזיקלית המגוונת של דויד פרץ ונדב אזולאי: ב"בורחים" הוא מאמץ את הבס האפל והקלידים המסתוריים של דפש מוד, שמוציאים ממנו קול ועוצמה שלא היו בו קודם. הוא ממשיך להפתיע בהשפעות כש"הנשמה שלי" מרפרר ישירות לאלבום האחרון של ניו אורדר, ואילולא הטקסט הבעייתי שלו ("את הנשמה שלי", הוא לא משפט שעובר בעברית, לא יעזור), היה יכול להיות להיט מוצדק ואיכותי. הקווים המוזיקליים בשני השירים הללו מוכיחים שמולדאבי הוא אולי האמן היחיד מבין מבקרי המוזיקה (יחד עם קוואמי), שמסוגל לשבור את הפרדוקס העתיק הקשור באמנים החוטאים בעט העיתונאי, המראה שדווקא אמנים החשופים במסגרת עבודתם למוזיקה הטובה בעולם באופן רצוף ועקבי, לא מסוגלים ליישם את השפעותיה ביצירות שלהם (מארי קטורזה ועד גון בן ארי).

      למרות ש"אל תפחד" מוצא את מולדאבי בעמדה הטובה ביותר בה עמד על ציר הפרדוקס הנ"ל, התחושה היא שמולדאבי קפץ, נבהל ובלם עצמו עם הידיים. כך, "מכור לגמילה" היה צריך להיות רוק גיטרות אנרגטי וקיצוני, שיאפיינו את התוקפנות והאגרסיביות שמולדאבי מחביא בטקסט, ו"נשמה אקוסטית" (שהוא בעצם "נשמה שלי" בעיבוד אחר) היה צריך להיחתך מהדיסק, כדי ש"שיר לילדים" המקפיא יסיים את האלבום, כמו גם הגרסא ל"ניסיתי ונכשלתי" של דויד פרץ, שהייתה צריכה רק להישמע כמו כישלון עמוק וצורב, ולא באמת להיות כזה. כשמגיעים לטקסטים של מולדאבי ב"אל תפחד", הלב כמעט נשבר לנוכח ההחמצה המוזיקלית שבו.

      מועדון הלבבות העירומים

      "אתה ילד מפלסטיק/ בובה להורים נאורים/ יש לך פתק החלפה שבא איתך בתור הקופסא" (ילד מפלסטיק"). אני מאמין שנקודת המפגש היחידה שיכולה ליצור הזדהות בין מוזיקאי לבין מאזין נמצאת במילים שפוגעות בדיוק בין העיניים של הנשמה. מולדאבי נטוע עמוק בלב הקונצנזוס של הכתיבה על מוזיקה, אך כאמן יוצר, תמיד נצרבה התחושה שמחלפות הראש מסתירות עמק שיכול לגעת בעצב גדול שמתחבא בפנים.

      ב"האור בפנים", הוא כמעט הגיע לזה עם "הכל הפוך", "סט. פטרסבורג" ו"אנחנו בשיא (כשאנחנו נופלים)", אבל בסופו של דבר נשאר מרוחק מהלב. חלק נכבד משירי "אל תפחד" חושפים את שרון מולדאבי ככותב ישיר ואמיתי, על אף שלא ברור אם הוא מדבר על עצמו או נובר בחייהם של אחרים, ושיאו של האפקט נמצא במסקנה שזה בכלל לא משנה: "אל תפחד", "העיניים של אמא", "ילד מפלסטיק", "פינג-פונג", ו"שיר לילדים" הם שירים בהם מולדאבי מערטל את המילים ומביט באופן מפוכח, לפעמים אפילו ציני ומריר ("אתה מושלם/ מעל כל סבל של ילד בשר ודם") על חייהם נעדרי הבחירה של נערים אבודים.

      מולדאבי מנכס את הבוזוקי של יהודה פוליקר – הוא כבר כתב לא פעם על אהבתו ל"אפר ואבק" - בצעד מבריק, שהופך את "ילד מפלסטיק" לדו-שיח מוזיקלי מילולי על טראומת דור שני, לאו דווקא לשואה. ברגעים האלו, נדמה שתספורתו המקוצצת של מולדאבי מעטיפת האלבום היא עדות ויזואלית לתהליך התבגרות נפשי, שבניגוד לסיפור שמשון התנ"כי, הוסיפו למולדאבי כוח ובעיקר אמינות. כמי שגדל על ברכי כתיבתו של מולדאבי על אמנים שהאמת בכתיבה עבורם היא דרך חיים (כמו מנהיג להקת גאן קלאב ג'פרי לי פירס ז"ל), ההצטרפות של מולדאבי למועדון הלבבות העירומים היא כמעט מרגשת. גם כאן, שכתובים נוספים, במיוחד בדמות הרומנטית ("בבית", "הזמן שלנו") היו הופכים את מולדאבי לאמן שלם, ואת "אל תפחד" לאלבום ענק.

      למרות החסרונות, עדיין מדובר באלבומו הטוב ביותר של מולדאבי; צעד משמעותי בדרכו להתמודדות. האם בסופו של תהליך גם יצליח מולדאבי להשתחרר מהשדים והעורבים שגורמים לו להיות "מכור לקטילה"? "אל תפחד מאף אחד", הוא שר, "מתי אני אאמין בזה?" התשובה, מולדאבי, היא בדיוק עכשיו. לא יהיו חיים אחרים לעשות את זה.

      שרון מולדאבי, "אל תפחד" (אל תפחד הפקות)