מרחק מציאה

ההשוואה בין "אבידות ומציאות" של דנה מודן ושבי גביזון ל"משמורת" של עירית לינור, היא סוג של עלבון לראשונה, אבל בכל זאת יש כמה נקודות דמיון ובראש ובראשונה הדרך שעשו עירית לינור ודנה מודן בכתיבה הטלוויזיונית שלהן. השתיים הגיעו לסדרות שלהן אחרי הצלחה לא מבוטלות בערוצי הברודקאסט. לינור השתמשה ב"בנות בראון", סדרת הדרמה הקודמת שלה בקלף הנוסטלגיה בדיוק בשניה שטרנד השירה בציבור שטף את מדינת ישראל מדן ועד אילת עבוד ברחוב קרליבך. הלוק האייטיזי והפסקול המשובח של הסדרה עשו את העבודה והחלום האשכנזי ושברו מעולם לא נראו פוטוגניים יותר. מודן מגיעה ל"אבדות ומציאות" אחרי ההצלחה ההיסטרית של "אהבה זה כואב", שם היא ידעה להשתמש בצורה מדוייקת בפנטזיה של כל בחורה – סקס עם המוסכניק ולא זו אף זו, המוסכניק של מודן נראה כמו אסי כהן וגם התגלה כממש מגניב. ושוב, חלומה של הרווקה החרמנית מעולם לא נראה רטוב כל כך.

השנה מודן ולינור עלו ליגה. מלשחק בחומרים הקלילים של החיים הן הגיעו למגרש של הגדולים, ליגת "לא טוב בבית" על שם אסף ציפור ו"הבורגנים". לינור יוצאת מ"מירמורת" (שם שהולם הרבה יותר את הסדרה שלה), בשן ועין: דמויות מגעילות, צילום מיושן של תל אביב, ליהוק בעייתי וסצנות שלא נגמרות. מודן (ביחד עם שבי גביזון), לפחות על סמך שני הפרקים הראשונים, יוצאת כמנצחת.

הדיבור סביב "אבידות ומציאות" הסרט היה, איך נאמר זאת בעדינות, בעייתי, לכן לא צפיתי בו ואין לי בסיס להשוואה (וטוב שכך כנראה). הסדרה עוסקת בשלוש אחיות שירי גולן, מיה דגן ושרה אדלר שאביהן מאושפז בבית חולים מחוסר הכרה כשברקע: יחסים עכורים בין האחיות, בגידות, סקס שקרים ומעצר משטרתי מסתורי. לצד שלוש האחיות משחקים את הגברים האוהבים, הבוגדים, הנבגדים והשקרנים: ליאור אשכנזי (נו מה), אלון אבוטבול, זוהר שטראוס וצחי גראד שתמיד מרים את האווירה. אפרופו מישהו שמרים אווירה, עוד מעט, כך על פי הפרומואים, יגיע גם עפר שכטר.

הקאסט של הסדרה, אם כן, לא פחות ממעולה. אפשר רק לתהות למה לא רואים את שירי גולן יותר בטלוויזיה (היא היתה הבת של הפרה ב"לילה גוב" ומאז התרכזה בעיקר בתיאטרון) ולמה לעזאזל מיה דגן שהיא שחקנית לא פחות ממדהימה מבזבזת זמן על דברים כמו "מועדון לילה" ושרה אדלר, ובכן, עם גודאר אין טעם להתווכח. ועוד לא דיברנו על הגיחות הקטנות של ליאורה ריבלין לפריים. והשתיקות של צחי גראד.

ובהתאמה לקאסט המשובח המשחק והכתיבה אמינים. נכון, נוקי ותמרה (גולן ודגן) הם משיגנעס מהגהנום, אבל הדמויות שלהן אמינות ואולי חשוב יותר מעוררות הזדהות. התקפות הטרוף של מיה דגן (מה שלפעמים אפשר לטעות ולהחליף עם תסמונת טורט), גם אם הן לא בלתי מוכרות מתפקידים קודמים שלה הן אמיתיות. הכתיבה נטולה כמעט התחכמויות מילוליות וכשתמרה עצובה, עצוב גם בבית. ובפרק השני הלב יוצא ממש אל נוקי. זה פחות המצב בכל הנודע לדמות של מיה (שרה אדלר).

בראיון שנערך איתה ב"7 לילות" לפני שבוע סיפרה דנה מודן שמכל הדמויות, זו של מיה האחות הקטנה, היא זו שהכי קרובה אליה. יש אפילו סוג של דמיון פיזי בין אדלר למודן שלא לדבר על זה שהן אפילו מזכירות אחת את השנייה בסגנון הדיבור. אבל הסצנות של שרה אדלר פחות עובדות. הדמות שלה הרבה פחות ברורה. נכון שגם במקרה של נוקי ותמרה לא ברור עדיין מי הן. מה הן עושות? מאיפה כל הזמן הפנוי של תמרה לברוח לזרועותיו של ברי? (אשכנזי) והאם לנוקי יש ילדים? אבל הדמויות שלהן כל כך עגולות ושלמות שזה לא ממש אכפת. איכשהו במקרה של מיה זה לא עובד. הדמות לא ברורה ומעלה כל מיני סימני שאלה (ועוד יותר סימני שאלה בפרק השני). יכול להיות, שמרוב שמיה היתה ברורה למודן היא השקיעה בה פחות מאשר באחיותיה הגדולות, מה שהופך את הסצנות של שרה אדלר למרוחות יתר על המידה.

"אבידות ומציאות" גם נראית מדהים. והיא גם הוכחה שסידרה יכולה להיות תל אביבית בלי להיסחף לקלישאות של הבחורה המדוושת על האופנים בשדרות רוטשילד. אז נכון, היא אולי לא הדבר הכי קומוניקטיבי בטלוויזיה, אבל היא בהחלט משהו לסגור איתו את השבוע.