צ'רלי בממלכת אל קעידה

אלו שנות השמונים הפרועות וחבר הקונגרס צ'רלי ווילסון יושב בג'קוזי מוקף בחשפניות ונערות זוהר ומוטרד יותר מטמפרטורת המים מאשר מהמלחמה הקרה. אבל היי, משהו מושך את עינו. לא, לא מדובר במפיק הפורנו ששואף קוקאין ממש לצידו, אלא התספורת של דן ראת'ר והטורבן שהוא חובש הם שמדאיגים אותו. מה לעזאזל עושה ראת'ר באמצע המדבר? ולמה משדרים את זה בפריים טיים?

בטח כבר הבנתם שצ'רלי ווילסון הוא לא בדיוק מה שאתם חושבים עליו כשצירוף המילים חבר קונגרס וטקסס עולה בראשכם. חובב נשים יפות, אלכוהול והשתכשכות לילית בג'קוזי (עדיף בעירום), אורח חייו דומה יותר לזה של יו הפנר מאשר לשגרת יומה של הילרי קלינטון. הוא לא מתבייש לבקש וויסקי בבית הנשיא בפקיסטן, לאייש את משרדו בחבורת מלכות יופי לשעבר ולשכב עם תורמות, העיקר שהוא עושה חיים תוך כדי שהוא עושה למען האג'נדה שלו. בין הפשלות לסקנדלים הוא לוחץ ידיים ועושה עסקאות עם האנשים הנכונים וכך צובר מספיק כח ואנשים שחייבים לו טובות כדי להגיע לעמדות השפעה. צ'רלי ווילסון - פלייבוי ביום חבר קונגרס דמוקרט בלילה – וגם להיפך – הצליח למקם את עצמו בצומת אליה מתנקזים הרבה אינטרסים – ובאותה קלילות בה הוא מתחיל עם בחורות, הוא גם משפיע על מדיניות החוץ של ארה"ב ומכפיל את תקציב הסיוע של אפגניסטן, אותה חתיכת מדבר בה הצבא הרוסי מתעלל באוכלוסיה האזרחית.

לכן אין מה לקחת יותר מידי ברצינות את סצינת הפתיחה של הסרט שבה עושים כבוד לצ'רלי. המעמד המכובד, הדגל המתנפנף והמוזיקה הקיטשית הם רק קריצה לצופים: "המלחמה של צ'רלי ווילסון" רק מפלרטט עם רגש הגאווה הלאומית האמריקאית. הסיפור ההירואי והפוטוגני על איך הבסנו את הרוסים הבני זונות וקידמנו את הדמוקרטיה בעולם הוא בעצם סיפור על עיוורון. באותה קלות שאפשר לחלק לצ'רלי ווילסון ואנשיו מדליות מגיעה להם בעיטה בתחת על הזחיחות (בדיעבד טמטום) שבה חימשו את אל-קעידה ובעצם הכניסו לעצמם חתיכת גול עצמי.

בעוד הסיפור מתבסס על אירועים אמיתיים, הבמאי מייק ניקולס מתעניין יותר באנשים שמאחורי הסיפור ובמה שהניע אותם לפעולה מאשר בשורה התחתונה של הסיפור עצמו. טום הנקס מגייס את כל הקסם שלו כדי ליצור דמות חלקלקה שנשארת אמינה גם כשהיא מפשלת בענק, ג'וליה רוברטס כובשת את המסך בתפקיד התורמת המיליונרית ששולחת את ווילסון למסע דילוגים במזה"ת שלא היה מבייש את קונדוליסה רייס, ופיליפ סימור הופמן מקבל את המועמדות השנתית שלו לאוסקר הפעם על תפקידו כאיש CIA סורר, שלא מפסיק לקלל, לאיים ולהכניס את עצמו לצרות בין אם במכוון או בטעות.

אבל מה – לפעמים השלם קטן מסכום חלקיו – ב"צ'רלי ווילסון" יש אחלה שחקנים וגם תסריט טוב. יש לו קצב טוב והוא קצר (רק 97 דקות), יש בו כמה סצינות ממש טובות, כמה בדיחות ממש מצחיקות, כמה בחורות ממש יפות אבל איכשהו משהו כאן מתפספס. מדובר באחלה יומית, אבל מרוב שכולם נהנים, אין באמת ביקורת על אף אחד – לא על עצימת העיניים של הקונגרס, לא על מדיניות בת היענה, וגם לא על הצביעות של המדינות איתן ארה"ב משתפת פעולה. אז אולי מדובר במשל על העיוורון והאינטרסנטיות של הממשל האמריקאי, על הטמטום וקוצר הראייה של מדיניות החוץ שלהם ועל ההתחסדות והנהנתנות של אנשיה. הסיפור כל כך טוב, שמה זה כבר משנה שהסרט רק "חמוד", העיקר שלפיליפ סימור הופמן יש אחלה תפקיד, ועוד מועמדות לאוסקר.