גיל 14 זה גיל בעייתי, אולי יותר מכל גילאי העשרה האחרים. זו למעשה ההתחלה של העשרה, ההתחלה של החלומות שלך, ההתחלה של אלו שאתה תופס מהם גיבורים גדולים, ההתחלה של המוזיקה שתתנחשל בשמך הרבה אחרי שהעשרה יהפכו לאיזה זיכרון תמים ומעצב. בגיל 14 אתה מבין משהו. בעיקר את זה שאתה לא ילד יותר, ואתה לומד לשמוע בעצמך. בגיל 14 אתה לא חושב יותר מדי על המוות למרות שכיף נורא לשמוע עליו מהשירים של אלו שמתו בגיל נורא צעיר. אתה מתחיל להרהר במוות בגלל מוזיקה, בגלל הגיבורים, האבא והאמא החדשים שלך שמתו כמו גדולים, אלו שהלכו עד הסוף. כשיוסי אלפנט היה בן 14 הוא עבר צינטור. כילד חולה לב אני מניח שהייתה לו תפיסה אחרת לגבי המוות, לגבי הזמן ולגבי מה שנותר לעשות עם הזמן הכנראה מאד קצוב שהעניקו לך החיים האלה. לפחות זה מה שקוטנר כתב במומה וקוטנר הוא אחד שיודע דבר או שניים על אלפנט. אני מאמין לו.
בגיל 14 שמעתי את השם הזה פעם ראשונה - "לך עם זה אלפנט". הוא היה הגיטריסט הזה שנראה כמו שגיטריסטים תוצרת חוץ נראים; המוזנח מהלהקה הלא מכופתרת ממילא. ב"זהו זה" ראיתי שהוא לא רק נראה אלא גם זז אחרת. כמו שהרזים באמת זזים עם רגליים צמודות, ראש בתנועות מדודות משלימות וגיטרה נמוכה יותר מים המלח; סיגריה, איך לא, משקפי שמש, שיער ארוך והכל בראב-ראבאק של הרוקנ'רול. יוסי אלפנט. אין דברים כאלה. גם לא אחרי 17 שנה של מה שנקרא כאן, סליחה על הביטוי, רוק ישראלי.
נדמה כי הדבר הישראלי היחיד שהיה באלפנט הוא שמו הפרטי. כל השאר, ובמיוחד שם המשפחה הכי קולי שהיה במוזיקה כאן מעולם, נראה נשמע והרגיש משם, איפה שקורה הדבר האמיתי. היו כמה יוסי במוזיקה שלנו, אבל נדמה כי מאז יוסי בנאי לא היה אחד כמו אלפנט, שנתן לה בעיטה הגונה באחורי הצלוליטיס הממסדי והזריק לרדיו סאונד, גישה וצליל גיטרה שהיו בתקליטים האלו, שמשנים חיים של בני 14. גיבור גיטרה קראו לזה אז. אנשים שחיים על הקצה, אלו ששואפים לעבור לצד האחר ועל הדרך שואפים כל מיני חומרים, לא מהסוג שרופאים ירשמו לאנשים חולי לב ואנשים שחולים בראש כל כך אוהבים.
ופתאום כשמסדרים חיים הכל נראה כמו חלום? ואתה מוצא את עצמך מזדהה עם נושא דמיוני ארוך. השירים של אלפנט ברטורית היו חלום של מוזיקה ישראלית. כמעט 15 שנה אחר כך, אין כיום שיר שמתקרב לרמת המוקפדות והעדכניות של "סדר יום", ובטח לא זו של "שומר האריות", אולי השיר הטוב ביותר שאלפנט, כתב, הלחין, שר, ניגן והפיק מעולם. "רטורית" , אשר יחד עם מוסא נחמיאס ואייל "גימל" גולדשטיין לא רק שהייתה סופרגרופ של סטלנים מהגדולים שהיו בישראל, אלא הביאה באמת גל חדש למוזיקה. סאונדים, מילים ואי.פי אחד שעשה בתל אביב היסטוריה. גל שהגיע לפיק שלו 4 שנים אחר כך שאלפנט מפיק את אלבום הבכורה הטוב ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית החדשה.
בכיוון נכון
למרות ההצלחה המסחררת (ככה היו קרואים לזה פעם) של "מאמי" עם שיר הפאב והגרעפס המפורסם, שהיה שם לפני, אלפנט רק התחמם עם המחזמר המופרך הזה בצוותא. להקלטות של הפליטים, אלפנט הגיע לאולפן רותח עם אש מהגהנום. הוא בא לתת עבודה, לא לנפח תקציבים, והיה לו את אהוד שהבין כי זה אשכרה הצ'אנס האחרון שלו לפני שהוא סוגר סופית את הבאסטה וחוזר לגננות.
בעיני, הייאוש והכעס הם הלחם והזיעה של התקליט המושלם הזה. באקלים התרבותי של ישראל מודל 87' "ומלנכולי הייתה מנת חלקי" הן מילים שלא נפלו על אוזניים ערלות. בטח לא למי שכתב וחי שורות כמו "את לא כמוני כי אף פעם את לא שואלת איך זה שנפסיק לפעול". אלפנט - כמה נכון זה נשמע גם כיום - היה האיש הנכון (לאחר שנתיים סוערות בניו יורק) בזמן, במקום הנכון ובכיוון הנכון כדי להוציא את אהוד מתוך עיר המקלט היישר אל לאמצע השדרה הישראלית, שנייה לפני שקיבלה אינתיפאדה על הראש. הוא עשה את זה בהרבה עבודה שחורה, אבל כמו תמיד אצל אלפנט, זה אף פעם לא הרגיש ונראה מתאמץ. ככה זה כשאתה עובד מתוך שליחות, מתוך ידיעה שכל שנייה, אשכרה, יכולה להיות האחרונה שלך. אין לך ברירה, אתה הולך עם זה. עד הסוף.
כי מעבר להיותו תקליט הבכורה של מי שכבר מיומו הראשון היה דובר מובהק של ישראליות אמיתית, שפויה ומחפשת, "אהוד בנאי והפליטים" הוא גם אלבום הנשמה של אלפנט. הוא השקיע בעשרת השירים את כל כולו - כנראה - מתוך ידיעה שמשהו טוב הולך להיות כאן, משהו חדש. הזעם של "ערבב את הטיח" ו"עבודה שחורה" עדיין מהדהד ונותר פסגת רוקנרול מקומית שאולי רק הבילויים ושלומי שבן מתכתבים איתה בדרכם. תשאלו את חברי נטשה מה הדבר הטוב ביותר שעשו מימיהם ואל מי הם מתגעגעים ותקבלו תשובה אחת.
אבל, ואני כותב את זה עם הרבה כאב, אלפנט נותר דמות חד פעמית בנוף המוזיקלי שלנו. בואו נשים רגע את קלפטר (גם אלפנט זכה לערב הוקרה באלנבי 58 בעודו בחייו) וענבל פרלמוטר בצד, בתרבות "הלמה מה קרה יהיה בסדר" עוד לא היה אחד כמו יוסי שהלך עד הסוף. למה? פיל. זה למה. למרות שלא התקרב אליו ברמת הקרימנליות וההכרה הציבורית, אלפנט היה ונותר הזוהר ארגוב של הרוק'נרול שלנו. בעוד שלמלך קמו ונפלו יורשים רבים, ברוק'נרול, מן חיה מנומנמת שבסוף מנגנת שירים של זוהר כי זה מה שהעם רוצה, כמעט כלום לא השתנה. יותר מדי זמן עבר מאז שמגפיו המזוהמים של אלפנט, הדהדו בנחלת בנימין, בדרך לעוד הופעה בלוגוס עם החברה מבלוז ראש פינה. עוד הופעה, זו תמיד עוד הופעה, כי רק ככה תגיע להופעה האחרונה שלך. ספטמבר 1991, אחרי שהפיק עוד אלבום ישראלי קלאסי, אלפנט, כמו גיבוריו הנערצים, גמר כמו גדול, על הבמה. ככה זה כשהולכים. הולכים עד הסוף.