פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "מים לפילים" מאת שרה גרואן

      כמעט שבעים שנים עבד ג'ייקוב בן התשעים-ומשהו בקרקס - ולא סיפר את הסוד לנפש חיה. מתוך "מים לפילים" של שרה גרואן

      פרולוג

      רק שלושה אנשים נשארו תחת הגגון האדום?לבן של המזללה: גריידי, אני והט?ג?ן. גריידי ואני ישבנו אל שולחן עץ שחו?ק, כל אחד מאיתנו מתעמת עם המבורגר בצלחת מתכת חבוטה. הטגן עמד מאחורי הדלפק, מגרד את המחבת שלו בקצה של מרית. כבר די מזמן כיבה את מתקן הטיגון, אבל ניחוח השומן עדיין עמד באוויר.

      שאר השטח המגודר — שעד לפני זמן קצר מאוד המה אנשים — היה ריק, מלבד קומץ עובדים וקבוצה קטנה של גברים שחיכו שיובילו אותם לאוהל הזימה. הם הביטו כה וכה בעצבנות, כשכובעיהם מושפלים וידיהם תחובות עמוק בכיסים. הם לא יתאכזבו: איפשהו בחלק האחורי מחכים ברברה וקסמיה השופעים.

      שאר תושבי העיירה — הצנונים, כפי שהדוד א?ל כינה אותם — כבר עשו את דרכם מבעד לאוהל הביבר ולתוך האוהל הראשי, שמוזיקה קדחתנית בקעה ממנו. התזמורת חרשה את הרפרטואר שלה בעוצמה מחרישת אוזניים, כהרגלה. הכרתי את הרוטינה בעל?פה — בדיוק ברגע הזה יצאו מהבמה אחרוני המשתתפים במפגן הפתיחה, ולוטי הלוליינית עשתה את דרכה במעלה הפיגומים שלה, בזירה המרכזית.

      הבטתי בגריידי בניסיון לעבד את מה שהוא אומר. הוא הביט סביבו ונשען קרוב יותר אלי.

      "חוץ מזה," הוא אמר ונעץ את עיניו בעיני, "נראה לי שכרגע יש לך הרבה מה להפסיד." הוא זקף את גבותיו להדגשה. לבי החסיר פעימה.

      מחיאות כפיים רועמות פרצו מהאוהל הראשי, והתזמורת עברה ישירות לוואלס של גו?נו?. פניתי אינסטינקטיבית לעבר הביבר, כי זה היה האות למופע הפילים. מרלנה התכוננה לעלות, או שכבר היתה רכובה על ראשה של רוזי.

      "אני חייב ללכת," אמרתי.
      "שב," אמר גריידי. "תאכל. אם אתה חושב להסתלק, עלול לעבור הרבה זמן עד שתראה שוב אוכל."
      באותו רגע עצרה המוזיקה בחריקה. התרחשה התנגשות רבתי של כלי נשיפה ממתכת, כלי נשיפה מעץ וכלי הקשה — טרומבונים וחלילי פיקולו נבלמו בקקופוניה, טו?ב?ה נפחה, וצלצול חלול של מצילה הבליח מתוך האוהל הראשי, חלף מעל ראשינו ונעלם בתהום הנשייה.

      גריידי קפא, רכון מעל ההמבורגר שלו, כששתי הזרתות שלו מתוחות קדימה ושפתיו פעורות.

      הבטתי מצד לצד. איש לא הניע שריר — כל העיניים הופנו אל האוהל הראשי. אניצי קש מעטים הסתחררו בעצלות על הקרקע הקשה.

      "מה יש? מה קורה?" שאלתי.
      "ששש," היסה גריידי.
      התזמורת חזרה לנגן. "כוכבים ופסים לנצח".
      "אוי אלוהים, איזה חרא!" גריידי שמט את האוכל שלו על השולחן וניתר על רגליו, מפיל את הספסל.
      "מה? מה קורה?" צעקתי, כי הוא כבר התרחק ממני בריצה.
      "מארש הקטסטרופה," צרח מעבר לכתפו.
      הסתובבתי בתנועה חדה אל הטגן, שניסה לקרוע מעליו את סינרו. "על מה, לעזאזל, הוא מדבר?"
      "מארש הקטסטרופה," אמר ונאבק להסיר את הסינר מעל ראשו. "זה אומר שמשהו השתבש — השתבש לגמרי."
      "כמו מה?"
      "זה יכול להיות כל דבר — אש באוהל הראשי, השתוללות של החיות, מה שתרצה. אוי, אלוהים אדירים, הצנונים המסכנים בטח עוד לא מודעים לזה." הוא התכופף לעבור דרך הפשפש ודהר לדרכו.

      תוהו ובוהו — תגרני הממתקים קופצים מעל דלפקים, עובדים מתנודדים מבעד לפתחים באוהל, פועלים אצים רצים ברחבי המגרש. כל אדם שהיה לו קשר ל"מופע המדהים ביותר עלי אדמות של האחים ב??נזיני" שעט לכיוון האוהל הראשי.

      דיימונד ג'ו חלף על פנ?י בדהרה שלא היתה מביישת סוס.
      "ג'ייקוב — זה הביבר," צרח. "החיות השתחררו — זוז, זוז, זוז!"
      הוא לא היה צריך להגיד לי פעמיים. מרלנה נמצאה באוהל ההוא.

      כשהתקרבתי לשם עבר דרכי רעם, וזה הבהיל אותי עד מוות, כיוון שזה היה בתדר נמוך מכל רעש. האדמה רטטה.

      כשלתי פנימה ונתקלתי בחומה בצורת יאק — מרחב גדול של חזה מתולתל שיער ופרסות בוטשות, של נחירי חרון אדומים ועיניים מרצדות. הוא שעט על פנ?י בקרבה כזו שניתרתי לאחור על קצות האצבעות, מאוחה אל הקנבס כדי להימנע מלהיות משופד על אחת מקרניו המעוקלות. לכתפיו היה צמוד צבוע מבועת.

      במת המכירה שבמרכז האוהל שוטחה, ואת מקומה תפסה אנדרלמוסיה תוססת של חברבורות ופסים — של כרעיים, שוקיים, זנבות וטפרים, וכל זה שואג, מצווח, נוהם או צוהל. ומעל לכול התנשא דוב קוטב, שריטש ללא הבחנה בכפות בגודל מחבתות. הוא יצר מגע עם לאמה והפיל אותה באחת — בום. הלאמה נחבטה בקרקע, צווארה ורגליה פשוטים כמו חמישה קודקודי כוכב. שימפנזים צרחו וליהגו, התנדנדו על חבלים כדי להישאר מעל החתולים. זברה זגוגת עיניים זיגזגה קרוב מדי לאריה משתופף, שפילח את האוויר, פיספס וזינק הלאה משם בגחון שפוף.

      עיני סרקו את האוהל לאורכו ולרוחבו, נואשות למצוא את מרלנה. תחת זאת הבחנתי בחתול מחליק דרך המעבר לאוהל הראשי — זה היה פנתר, וכשגופו השחור והגמיש נעלם בתעלת הקנבס, התכוננתי לבאות. אם הצנונים עדיין לא יודעים מה מתרחש, הם עומדים לגלות בקרוב. עברו כמה שניות עד שזה הגיע, אבל זה הגיע ועוד איך — צווחה מתמשכת אחת ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, ואז געש המקום כולו ברעש הרועם של גופים המנסים להידחף על פני גופים אחרים בירידה מהטריבונות. התזמורת עצרה בחריקה פעם שנייה, והפעם נותרה דוממת. עצמתי את עיני: אנא, אלוהים, עשה שי?צאו מהחלק האחורי. אנא, אלוהים, עשה שלא ינסו לצאת דרך כאן.

      פקחתי את עיני שוב וסרקתי את הביבר, נואש למצוא אותה. כמה קשה כבר יכול להיות למצוא נערה ופילה, לכל השדים?

      כשעיני נפלה על הפ??י?יטים הוורודים שלה, כמעט פלטתי אנחת רווחה — ואולי כך עשיתי. איני זוכר.

      היא היתה בצד השני, עמדה ליד הדופן הצ?דית של האוהל, שלווה כיום קיץ. הפייטים שלה הבהיקו כיהלומים נוזליים, מש?ו?אה מנצנצת בינות לגיבובי הצבעים של העורות. גם היא ראתה אותי ולכדה את מבטי ל?מה שנראה כנצח. היא היתה נינוחה, לאה. אפילו חייכה. התחלתי לפלס את דרכי לקראתה, אבל משהו בהבעתה גרם לי להינטע במקומי.

      הבן זונה עמד בגבו אליה, סמוק פנים ושואג, טילטל את זרועותיו וניפנף במקל ההליכה כסו?ף הקצה שלו. כובע הצילינדר שלו נח על הקש לצדו.

      היא הושיטה יד לאחוז במשהו. ג'ירפה חלפה בינינו — צווארה הארוך התנועע בחן אפילו בשעת פאניקה — ומשעברה ראיתי שהרימה יתד ברזל. היא אחזה בו ברפיון והשעינה את קצהו על הקרקע הקשה. היא הביטה בי שוב, מרוחקת. ואז עבר מבטה אל עורפו החשוף.

      לפתע הבנתי. "אלוהים," אמרתי. כשלתי קדימה, צורח אף שלא היתה תקווה שקולי יגיע אליה. "אל תעשי את זה! אל תעשי את זה!"

      היא הרימה את המוט גבוה באוויר והנחיתה אותו, וביקעה את ראשו כאבטיח. פדחתו נפתחה, עיניו התרחבו, ופיו קפא בצורת 0. הוא נפל על ברכיו ואז קרס לתוך הקש.

      הייתי המום מכדי לזוז, אפילו כשאורנגאוטן צעיר כרך את זרועותיו הגמישות סביב רגלי.

      כל כך הרבה זמן עבר. כל כך הרבה. וזה עדיין רודף אותי.

      אני לא מרבה לדבר על הימים ההם. אף פעם לא. אני לא יודע למה — עבדתי בקרקסים שבע שנים כמעט, ואם זה לא נושא טוב לשיחה, אני לא יודע מה כן.

      למעשה אני יודע למה: מעולם לא בטחתי בעצמי. פחדתי שזה ייפלט לי. ידעתי עד כמה חשוב לנצור את הסוד שלה, ואכן נצרתי אותו — עד אחרית ימיה, ומעבר לכך.

      במשך שבעים שנה לא סיפרתי לנפש חיה.

      1

      אני בן תשעים. או תשעים ושלוש. אחד מהשניים.

      כשאתה בן חמש, אתה יודע את הגיל שלך עד החודש. אפילו בשנות העשרים לחייך אתה יודע בן כמה אתה. אני בן עשרים ושלוש, אתה אומר, או עשרים ושבע. אבל בשנות השלושים לחייך מתחיל לקרות דבר מוזר. בתחילה זה רק שיהוק, רגע של היסוס. בן כמה אתה? אה, אני... אתה מתחיל בביטחון, אבל אז נעצר. עמדת להגיד שלושים ושלוש, אבל זה לא הגיל שלך. אתה בן שלושים וחמש. ואז אתה מוטרד, כי אתה תוהה אם זו תחילת הסוף. מובן שכן, אבל יעברו עשורים עד שתודה בכך.

      אתה מתחיל לשכוח מילים: הן עומדות לך על קצה הלשון, אבל במקום שישתחררו בסופו של דבר, הן נשארות שם. אתה עולה להביא משהו מהקומה השנייה, ועד שאתה מגיע למעלה כבר שכחת מה רצית. אתה קורא לילד שלך בשמות של כל ילדיך האחרים, ולבסוף נוקב אפילו בשמו של הכלב לפני שאתה קולע לשמו הנכון. לעתים אתה שוכח איזה יום היום. ובסוף אתה שוכח את השנה.

      למעשה, זה לא בדיוק ששכחתי. נכון יותר להגיד שהפסקתי לעקוב. עברנו את המילניום, את זה אני עוד יודע — כל כך הרבה טרחה והמולה סביב כלום, כל הצעירים האלה מצקצקים בדאגה וקונים קופסאות שימורים מפני שמישהו היה עצלן מכדי להשאיר מקום לארבע ספרות במקום שתיים — אבל יכול להיות שזה היה בחודש שעבר או לפני שלוש שנים. וחוץ מזה, מה זה משנה בכלל? מה ההבדל בין שלושה שבועות לשלוש שנים — או אפילו שלושה עשורים — של מחית אפונים, דייסת גריסים וחיתולים למבוגרים?

      אני בן תשעים. או תשעים ושלוש. אחד מהשניים.

      או שהיתה תאונה או שמתבצעות עבודות בכביש, מפני שלהקת אווזות זקנות דבוקה לחלון בקצה המסדרון, כמו ילדים, או אסירים. הן שבריריות כשפיריות, שערן קלוש כערפל. רובן צעירות ממני בעשר שנים לפחות, והדבר מדהים אותי. בה בעת שגופך בוגד בך, המוח שלך מכחיש את העובדה.

      אני חונה במסדרון ליד ההליכון שלי. עברתי דרך ארוכה מאז השבר באגן הירכיים, ועל כך נתונה תודתי לאל. היה שלב שבו נראה שלא אחזור ללכת — ככה שיכנעו אותי להיכנס לכאן מלכתחילה — אבל מדי כמה שעות אני קם ועושה כמה צעדים, ובכל יום שחולף אני מגיע מעט רחוק יותר לפני שאני מרגיש צורך לשוב על עקבותי. הפגר הזקן הזה עוד מראה סימני חיים.

      עכשיו הן חמש, יצורים זקנים ל?בני ראש המתגודדים יחדיו ומצביעים באצבעות מעוותות על החלון. אני מחכה מעט לראות אם הן יתפזרו. הן לא.

      אני משפיל מבט, בודק שהמעצורים שלי נעולים ומתרומם בזהירות, מייצב את עצמי על זרוע כיסא הגלגלים בעודי מבצע את המעבר המסוכן להליכון. ברגע שאני מתיישר, אני אוחז ברפידות הגומי האפורות שעל הידיות ודוחף אותו קדימה עד שהמרפקים שלי פשוטים, מרחק של מרצפת אחת בדיוק, מתברר. אני גורר את רגלי השמאלית קדימה, מוודא שהיא יציבה, ואז מושך את השנייה לצדה. ד?ח?ף, גרור, המתן, גרור. דחף, גרור, המתן, גרור.

      המסדרון ארוך, ורגלי אינן מגיבות כמו בעבר. זאת לא מין פיסחות כמו של קאמ?ל, תודה לאל, אבל גם כך זה מאט אותי. קאמל הזקן המסכן — שנים שלא חשבתי עליו. כפות רגליו היטלטלו ברפיון בקצות רגליו, אז הוא נאלץ להרים את ברכיו גבוה ולזרוק אותן קדימה. כפות רגלי נגררות כאילו הן נושאות משקל, וכיוון שגבי שפוף, יוצא שאני מביט מטה על נעלי הבית שלי שההליכון ממסגר אותן.

      נדרש זמן?מה להגיע לקצה המסדרון, אבל אני מגיע — במו ק?ב??י. אני מרוצה עד השמים, אם כי ברגע שאני מגיע לשם אני מבין שעלי עדיין לעשות את דרכי חזרה.

      הן מפנות למעני מקום, הגבירות הקשישות האלה. אלה החיוניות שבהן, אלה שמסוגלות לזוז בכוחות עצמן או שיש להן חברות שידחפו אותן בכיסא. לנערות הקשישות האלה עוד לא חסרים ברגים, והן טובות אלי. אני ממצא נדיר בסביבה — איש זקן בים של אלמנות שלבותיהן עדיין עורגים אל הגברים האבודים שלהן.

      "ה?י, א?תן" מקרקרת הייזל. "בואו ניתן לג'ייקוב לראות."

      היא מושכת את כיסא הגלגלים של דולי כמטר לאחור ומתקרבת אלי בדשדוש, ידיה מהודקות, עיניה העכורות מנצנצות. "אוה, זה כל כך מרגש! הם עושים את זה מתחילת הבוקר!"

      אני מתקדם לאטי אל החלון ומרים את פני, ממצמץ לנוכח אור השמש. כל כך בהיר, שנדרש לי רגע לפענח מה מתרחש. ואז הדמויות לובשות צורה.

      בפארק שבקצה הרחוב עומד אוהל קנבס עצום ממדים, בפסי אדום?לבן עבים, עם כיפה מחודדת שקשה לטעות בה —

      לבי מנתר במהירות כזו, שאני מהדק את אגרופי לחזי.

      "ג'ייקוב, אוה, ג'ייקוב," מזדעקת הייזל. "אוי ואבוי! אוי ואבוי!" ידיה מתנפנפות כאובדת עצות, והיא פונה למסדרון. "אחות! אחות! מהר! משהו קרה למר ג'נקובסקי!"

      "אני בסדר," אני אומר תוך שאני משתעל וחובט על חזי. זו הבעיה עם הגבירות הזקנות. הן תמיד פוחדות שאתה עומד להתמוטט. "הייזל! אני בסדר!"

      אבל זה מאוחר מדי. אני שומע את סוליות הגומי חורקות ומצייצות, ורגע לאחר מכן אני מוקף אחיות. נראה שהשיבה לכיסא שלי כבר לא תהיה בעייתית.


      "אז מה בתפריט הערב?" אני רוטן תוך כדי שינוע עצמי לתוך חדר האוכל. "קורנפלור? מחית אפונים? טיח תפל? רגע, תנו לי לנחש, דייסת גריסים, נכון? האם זאת דייסת גריסים? או שהערב אנחנו קוראים לזה רפרפת אורז?"

      "אוה, מר ג'נקובסקי, אתה שובב," אומרת האחות ביובש. היא לא אמורה לענות, והיא יודעת את זה. הרי היום יום שישי, וכרגיל נזכה בשילוב המזין?אך?מ?שמים של קציץ בשר, תירס מוקרם, מחית תפוחי אדמה שעברה החייאה מלאכותית, ורוטב שבשלב כלשהו בתולדותיו טילטלו אותו מעל פיסת בשר בקר. והם עוד תמהים מדוע אני יורד במשקל.

      אני יודע שלכמה מאיתנו אין שיניים, אבל לי יש, ואני רוצה צלי. את זה של אשתי, כולל עלי הדפנה הקשים. אני רוצה גזרים. אני רוצה תפוחי אדמה מבושלים בקליפתם. ואני רוצה קברנה סוביניון עשיר וכהה כדי להוריד הכול, לא מיץ תפוחים מפחית. אבל מעל הכול, אני רוצה קלח תירס.

      לפעמים אני חושב שאילו היתה לי בחירה בין תירס הגון להתעלסות עם אישה, הייתי בוחר בתירס. לא שלא הייתי רוצה איזו הרפתקה אחרונה בין הסדינים — עודי גבר, ויש דברים שלעולם לא מתים — אבל המחשבה על הגרעינים המתוקים המתפצחים בין שיני גורמת לי לרייר כהוגן. זאת פנטזיה, אני יודע. אף אחד משני הדברים האלה לא יקרה. אני פשוט אוהב לשקול את האפשרויות, כאילו אני עומד מול שלמה המלך: הרפתקה אחרונה במיטה או קלח תירס. איזו דילמה נפלאה. לפעמים אני מחליף את התירס בתפוח.

      כל הנוכחים סביב כל השולחנות מדברים על הקרקס — כלומר, אלה שמסוגלים לדבר. הדוממים, קפואי המבע ומדולדלי האיברים, או אלה שראשיהם וידיהם רועדים עד כדי כך שהם לא מסוגלים להחזיק כלי אוכל, יושבים בשולי החדר, מלווים בסייעות שמכניסות כמויות קטנות של אוכל לתוך פיהם בכפית, ואז מדרבנות אותם ללעוס. הם מזכירים לי גוזלים, פרט לעובדה שהם נעדרים כל התלהבות. תנועת טחינה קלה של הלסת היא היוצא דופן היחיד, אבל פרט לכך נותרים פניהם דוממים וריקים להחריד. זה מחריד, כי אני מודע היטב לנתיב שבו אני מתקדם. אני עוד לא שם, אבל זה מתקרב. יש רק דרך אחת להימנע מזה, ואני לא יכול להגיד שהאפשרות הזאת מלהיבה אותי יותר.

      האחות מחנה אותי מול הארוחה שלי. הרוטב שעל קציץ הבשר כבר העלה קרום. אני דוקר וחוקר אותו במזלג. חצי הסהר הסחוסי רוטט, לועג לי. כולי גועל, אני מרים מבט ונועץ עיניים בג'וזף מקגינטי.

      הוא יושב מולי, בשר טרי, מסיג גבול — פרקליט בדימוס בעל לסת ישרה, אף מחוטט ואוזני ענק רפויות. האוזניים מזכירות לי את רוזי, אם כי כל השאר לחלוטין לא. היא היתה נפש עדינה, ואילו הוא — נו, טוב, הוא עורך דין בדימוס. אני לא מצליח לדמיין מה האחיות חשבו שיהיה לעורך דין ולווטרינר במשותף, אבל הן גילגלו אותו לשבת מולי בערב הראשון שלו, ופה הוא נשאר מאז.

      הוא נועץ בי מבט נוקב, לסתו נעה הלוך וחזור כמו פרה המעלה גירה. קשה להאמין. הוא באמת אוכל את הדבר הזה.

      הגבירות הזקנות מקשקשות כמו תלמידות תיכון, מאושרות בתלישו?תן.

      "הם פה עד יום ראשון," אומרת דוריס. "בילי עצר לשאול."
      "כן, שתי הופעות בשבת ואחת בראשון. רנדל והבנות שלו לוקחים אותי מחר," אומרת נורמה. היא פונה אלי. "ג'ייקוב, אתה תלך?"

      אני פותח את פי לענות, אבל אז פולטת דוריס, "וראיתם את הסוסים האלה? בחיי שהם יפים. היו לנו סוסים כשהייתי ילדה. אוה, כמה אהבתי לרכוב." היא מביטה למרחק, ולשבריר שנייה אני מסוגל לראות כמה יפה היא היתה בצעירותה.

      "זוכרים שהקרקסים נדדו ברכבות?" אומרת הייזל. "הכרזות היו מופיעות כמה ימים קודם — הם היו מכסים כל משטח בעיר. לא השאירו לבנה אחת חשופה!"

      "שככה יהיה לי טוב, כן, אני בהחלט זוכרת," אומרת נורמה. "הם הדביקו כרזות על קירות האסם שלנו באחת השנים. האנשים אמרו לאבא שלי שהם משתמשים בדבק מיוחד שיתמוסס יומיים אחרי המופע, אבל אני נשבעת שהאסם שלנו עוד היה מכוסה בהן גם אחרי חודשים!" היא מצחקקת, מטלטלת את ראשה. "אבא יצא מהכלים."

      "ואז, כמה ימים אחר כך, היתה מגיעה הרכבת. תמיד עם עלות השחר."
      "אבי נהג לקחת אותנו למסילה לראות אותם פורקים. בחיי, זה היה משהו ששווה לראות. ואז התהלוכה! וריח הבוטנים הקלויים..."
      "ופופקורן קרמל!"
      "ותפוחים מסוכרים וגלידה ולימונדה!"
      "והנסורת. זה היה נכנס לאף!"
      "פעם סחבתי מים לפילים," אומר מקגינטי.
      אני שומט את המזלג ומרים מבט. כולו נוטף סיפוק עצמי, רק מחכה שהבנות יכרכרו סביבו.
      "לא נכון," אני אומר.
      שקט קצר משתרר.
      "סליחה?" הוא אומר.
      "אתה לא סחבת מים לפילים."
      "אני כן סחבתי, ועוד איך."
      "לא נכון."
      "אתה קורא לי שקרן?" הוא אומר לאט.
      "אם אתה טוען שסחבת מים לפילים, אז כן."

      הבנות מביטות בי בפיות פעורים. לבי הולם. אני יודע שאני לא צריך לעשות את זה, אבל משום?מה אני לא מסוגל לשלוט בעצמי.

      "איך אתה מעז!" מקגינטי מהדק את ידיו הגבשושיות על שפת השולחן. גידים ארוכים מופיעים בזרועותיו.

      "שמע, חבר," אני אומר, "במשך עשורים אני שומע טמבלים זקנים כמוך מדברים על זה שסחבו מים לפילים, ואני אומר לך כאן ועכשיו שזה לא היה ולא נברא."

      "טמבל זקן? טמבל זקן?" מקגינטי מזדקף בדחיפה, מעיף את כיסא הגלגלים שלו לאחור. הוא מכוון לעברי אצבע מסוקסת ואז צונח כאילו נגדע בדינמיט. הוא נעלם מתחת לקצה השולחן, עיניו מבולבלות, פיו עדיין פעור.

      "אחות! אחות!" זועקות הגבירות הזקנות.

      נשמעות הטפיפות המוכרות של נעליים בעלות סוליות קרפ, ורגעים אחר כך שתי אחיות מרימות את מקגינטי בזרועותיו. הוא רוטן ועושה מאמצים רפים לנער אותן מעליו.

      אחות שלישית, בחורה שחורה בתלבושת ורדרדה, עומדת בקצה השולחן כשידיה על מותניה. "מה לכל הרוחות קורה פה?" היא שואלת.

      "המה?שמו הזקן הזה קרא לי שקרן, זה מה שקורה," אומר מקגינטי, שהושב בבטחה לכיסאו. הוא מיישר את חולצתו, מרים את סנטרו המאפיר ומשלב את זרועותיו לפניו. "וגם טמבל זקן."

      "אה, אני בטוחה שזה לא מה שמר ג'נקובסקי התכוון להגיד," אומרת הבחורה בוורוד.
      "בהחלט כן," אני אומר. "וזה בדיוק מה שהוא. פ?פחחח. סחב מים לפילים בחלום הלילה. יש לך מושג כמה פיל שותה?"
      "מי היה מאמין," אומרת נורמה, מכווצת את שפתיה ומטלטלת את ראשה. "אני ממש לא מבינה מה נכנס בך, מר ג'נקובסקי."

      אה, אני מבין, אני מבין. אז ככה זה.

      "זאת שערורייה," אומר מקגינטי ונשען קלות לכיוונה של נורמה עכשיו, אחרי שראה שהעם איתו. "אין שום סיבה שאסבול את זה שקוראים לי שקרן!"
      "וגם טמבל זקן," אני מזכיר לו.
      "מר ג'נקובסקי!" אומרת הבחורה השחורה ומרימה את קולה. היא באה מאחורי ומשחררת את מעצורי כיסא הגלגלים שלי. "אני חושבת שאולי כדאי שתבלה קצת זמן בחדר שלך. עד שתירגע."
      "רק רגע אחד!" אני צועק כשהיא מפנה אותי מהשולחן לכיוון הדלת. "אני לא צריך להירגע. חוץ מזה, לא אכלתי!"
      "אני אביא לך את ארוחת הערב לחדר," היא אומרת מאחור.
      "אני לא רוצה לאכול בחדר! תחזירי אותי! את לא יכולה לעשות לי את זה!"

      אבל מתברר שהיא כן יכולה. היא מגלגלת אותי במסדרון במהירות הבזק ומבצעת פנייה חדה לתוך חדרי. היא נועלת את המעצורים חזק כל כך, שהכיסא כולו מזדעזע.

      "אני פשוט אחזור לשם," אני אומר כשהיא מרימה את מדרכי כף הרגל שלי.
      "בשום אופן לא," היא אומרת ומסדרת את רגלי על הרצפה.
      "זה לא הוגן!" אני אומר, קולי מתגבר ביבבה. "אני תמיד יושב ליד השולחן ההוא. הוא נמצא שם רק שבועיים. למה כולם מצדדים בו?"
      "אף אחד לא מצדד באף אחד." היא מתכופפת קדימה, מחליקה את כתפה תחת כתפי. כשהיא מרימה אותי, ראשי נח לצד ראשה. שערה המוחלק מריח מפרחים. כשהיא מניחה אותי על קצה המיטה, עיני נמצאות בקו ישר מול חזה? הוורוד בהיר. ותווית השם שלה.
      "רוזמרי," אני אומר.
      "כן, מר ג'נקובסקי?" היא אומרת.
      "הוא כן משקר, את יודעת."
      "אני לא יודעת שום דבר כזה. וגם אתה לא."
      "אבל אני כן יודע. השתתפתי במופע."
      היא ממצמצת בעצבנות. "ל?מה אתה מתכוון?"
      אני מהסס ואז משנה את דעתי. "לא משנה," אני אומר.
      "עבדת בקרקס?"
      "אמרתי שלא משנה."

      רגע של דממה מעיקה.

      "אתה יודע, מר מקגינטי היה יכול להיפגע באופן חמור," היא אומרת ומסדרת את רגלי. היא עובדת במהירות, ביעילות, על סף התמציתיות.

      "לא, הוא לא היה יכול. עורכי דין הם בלתי פגיעים."

      היא מביטה בי זמן רב, ממש מסתכלת עלי כעל בן אדם. לרגע קל נדמה לי שנבקע סדק בחומה. אבל אז היא חוזרת במרץ לפעילות. "המשפחה שלך לוקחת אותך לקרקס השבוע?"

      "אוה, כן," אני אומר בגאווה מסוימת. "מישהו מגיע מדי יום ראשון. כמו שעון."
      היא מנערת שמיכה ופורשת אותה על רגלי. "רוצה שאביא לך ארוחת ערב?"
      "לא," אני אומר.
      משתרר שקט מביך. אני מבין שהייתי צריך להוסיף "תודה", אבל עכשיו מאוחר מדי.
      "אז בסדר," היא אומרת. "אחזור עוד כמה זמן לבדוק אם אתה צריך משהו."
      בטח. ברור שהיא תחזור. זה מה שהן תמיד אומרות.

      אבל ח?י שפמו של השטן, הנה היא.
      "שלא תספר לאף אחד," היא אומרת, ממהרת פנימה ומחליקה לחיקי את שולחן?האוכל?שולחן?הטואלט שלי. היא עורכת לפני מפית נייר, מזלג פלסטיק וקערת פירות שנראים ממש מעוררי תיאבון — תותים, מלון ותפוח. "ארזתי את זה להפסקה שלי. אני בדיאטה. אתה אוהב פירות, מר ג'נקובסקי?"

      הייתי עונה, אלא שידי הרועדת מכסה על פי. אלוהים, תפוח.
      היא טופחת על ידי השנייה ויוצאת מהחדר, מתעלמת בדיסקרטיות מדמעותי.
      אני מחליק חתיכת תפוח לפי, מתענג על מיציו. תאורת הניאון המזמזמת מעל ראשי מטילה את אורה האכזרי על אצבעותי המעוותות בעודן קוטפות חתיכות פרי מהקערה. הן נראות לי זרות. לא ייתכן שהן שלי.

      הגיל הוא גנב נורא. בדיוק כשאתה מתחיל לתפוס את החיים, הוא שומט את הקרקע מתחתיך ומכופף אותך. הוא מכאיב לך ומערפל את מחשבתך וגורם לסרטן להתפשט חרישית בגופה של זוגתך.

      גרורות, אמר הרופא. עניין של שבועות או חודשים. אבל יקירתי היתה שברירית כציפור. היא מתה תשעה ימים אחר כך. אחרי שישים ואחת שנים יחד היא פשוט לפתה את ידי ונשפה.

      אף על פי שיש זמנים שבהם אני מוכן לתת הכול כדי להחזיר אותה, אני שמח שהיא הלכה ראשונה. לאבד אותה היה כמו להיות משוסע לשניים. זה היה הרגע שבו הכול הסתיים מבחינתי, ולא הייתי רוצה שהיא תעבור דבר כזה. להיות השורד זה חרא.

      פעם חשבתי שאני מעדיף להזדקן על פני החלופה, אבל עכשיו אני כבר לא בטוח. לפעמים החדגוניות של בינגו ושירה בציבור ואנשים עתיקים מ?עלי אבק חונים במסדרון בכיסאות גלגלים גורמת לי לייחל למוות. במיוחד כשאני נזכר שאני אחד מאותם אנשים עתיקים מעלי אבק, שתויקו איפשהו כמו איזה שמאטע חסר ערך.

      אבל אין מה לעשות בנידון. כל מה שאני יכול לעשות זה להעביר את הזמן בציפייה לבלתי נמנע, להתבונן, בעוד רוחות העבר מקרקשות סביב ההווה נטול הממשות שלי. הן משמיעות קולות נפץ וחבטה ומרגישות בבית, בעיקר כי אין כל תחרות. הפסקתי להיאבק בהן.

      הן מתנפצות ונחבטות להן סביב עכשיו.
      תרגישו בבית, חבר'ה. תישארו קצת. אה, סליחה — אני רואה שכבר עשיתם את זה.
      רוחות ארורות.