בחינת בגרות

אם תאהבו או תשנאו את הסרט - זה תלוי בג'ונו עצמה, אבטיפוס של בת 16 בלתי נסבלת, שלגמרי מגיע לה אוסקר. ניב הדס נגד הפלות

  • ג'ונו
  • אלן פייג'
ניב הדס

העיסוק האובססיבי של הקולנוע האמריקאי בשנה האחרונה בהיריון רחוק מלהיות מקרי. לצד סרטים כמו "בעמק האלה" ו"אריות לכבשים", שעוסקים בשבר בחברה האמריקאית בעקבות המלחמה בעירק, ולצד המירוץ המרתק לנשיאות – אנו נמצאים בעיצומו של בייבי בום קולנועי, שכמו שואף לזכך את ארצות הברית ולתקן אותה מבפנים, בעזרת דור חדש שנולד בתוך האשליה ההוליוודית. הרבייה הקולקטיבית הזו, שכמהה לאמריקה אחרת, מזכירה בדיון שהיא מעלה כמיהה דומה שקיימת גם בישראל בשנים האחרונות, בהן רמת הסמיכות והדביקות של הבוץ העזתי מזכירה את השגרה האלימה בעירק (החופשית?) ומקבלת משנה תוקף אחרי דו"ח וינוגרד וכשלי מלחמת לבנון השנייה.

בעוד האלגוריה בה בוחר הקולנוע הישראלי מסתכמת בתא המשפחתי המתפרק – אירוני איך ש"דרכנו" מתוך "הבורגנים", שיאה האמנותי של ההקבלה בין העם למשפחה, הפך להמנון החוסן הישראלי באינתיפדת אל-אקצה – בארצות הברית כבר נמצאה התרופה; במאמץ הלאומי המשותף ישנה התפלגות דמוגרפית מרשימה, שבה כל פלגי האוכלוסייה לוקחים חלק, כשהם רואים בהפלה בריחה מאחריות לאומית. עם אלו הליברלים היהודים בתעשיית הבידור של לוס אנג'לס ("הדייט שתקע אותי" של ג'אד אפטאו), הרדנקים בטריילרים מהדרום הנבער ("מלצרית" המקסים של אדריאן שלי) ועכשיו, עם ההצלחה הגדולה של "ג'ונו", הגיע גם תורם של ההיפסטרים מהחוף המזרחי.

האמת היא ש"ג'ונו" (וגם "מלצרית") הוא ההפך הגמור מהתיאוריה הנפוחה הזו. הוא סיפור פרטי ועדין, שמצליח - בעיקר בזכות הבימוי הרגיש והמוקפד של ג'ייסון רייטמן ופחות בגלל התסריט של דיאבלו קודי - להצליח להעביר חוויה אינטימית מבלי להיות וולגארי, ולפנות אל מכנה משותף רחב ומוכר מבלי להידרש לקלישאתיות.

כמעט חסר יומרות

הסיפור הוא אותו סיפור ישן – נערה מגלה שהיא בהיריון, נערה מחליטה לעשות הפלה, נערה מגלה שיש לעובר שלה כבר ציפורניים ומפחדת שהפלה היא רצח, נערה רוצה למסור את התינוק לאימוץ. ההבדל הוא שב"ג'ונו", הנערה הזו היא ג'ונו (אלן פייג'), לטוב ולרע. השאלה הגדולה בהקשר של הדמות שלה – אבטיפוס מוגזם של בחורה אינטליגנטית בת 16, שמעריצה את איגי פופ ושמה זין על העולם – היא גם שאלה המפתח שתגרום לכם לאהוב או לשנוא את הסרט הזה: האם אתם קונים את הסיפור שלה?

מי שיחפש בה אותנטיות טינאייג'רית דוגמת "סופרבאד" – ואני יכול להבין את מי שיחשוב שהיא בחורה מתחכמת ובלתי נסבלת שלא ברור למה היא חשה את עצמה – יכול כבר מראש לבחור בעוד סיבוב על "ארץ קשוחה" (תאמינו לי, שווה); מי שייסחף עם הסיפור, שבסופו של דבר הדמות הספציפית הזו משרתת אותו בצורה הטובה ביותר, יזדהה איתה ויתאהב בה. ברגע שסף הציניות הדק הזה נחצה, "ג'ונו" ייקח אתכם לטיול מסביב לבלוק של הלב שלכם. לי זה קרה כש"סופרסטאר" של הקרפנטרז בביצוע של סוניק יות' הגיע. מצד שני, גם אם היו שמים את השיר הזה בפסקול של "אסקימו לימון: החגיגה נמשכת" הייתי בוכה. זה נכון שג'ונו היא דמות שהדיבור והגישה שלה מופרכים וחסרי אמינות, אבל התוצאה שהסרט משיג בעזרתה היא הפוכה, בכך שהא-גנריות שלה תורמת למקדם הזדהות רחב, למשל עבור זכר שמעולם לא נכנס להיריון.

מלבד אלן פייג', שעושה תפקיד שראוי למועמדות לאוסקר – באותה מידה בה היא מעצבנת היא גם מעוררת אמפתיה – גם שאר הקאסט מדויק למדי, כשכל דמויות המשנה, בניגוד לג'ונו עצמה, הן מורכבות וסופר אנושיות: מייקל סרה ("סופרבאד", "משפחה בהפרעה") הוא המתבגר הנבוך האולטימטיבי, ג'ייסון בייטמן (איזה מלך) וג'ניפר גארנר הם ההורים המאמצים וגם סי ג'יי מ"הבית הלבן" בתור האמא החורגת של ג'ונו מרביצה כאן נאמבר רציני.

הדיבור הוא ש"ג'ונו" הוא ה"ליטל מיס סאנשיין" של השנה, אבל ההשוואה הזו לא עושה איתו חסד. בעוד "ליטל מיס סאנשיין" היה סרט מיינסטרימי פסבדו-חתרני וקל לעיכול עם סוף מתחנחן (ולכן הפך לכזו הצלחה קופתית), "ג'ונו" הוא כמעט חסר יומרות באמירה שהוא מבקש להעביר, אבל דווקא ברזון הזה טמון הרבה כוח. הסיום הכל כך הומאני שלו, תוך הימנעות סגנונית מקיטשיות, הופך אותו כבר לחוויה שלמה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully