פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סודות שדות

      להפתעתו של אלון עוזיאל, החדש של המגנטיק פילדס הוא אלבום הפופ של הרגע; גם את האוונגליקלז הוא אוכל בכיף

      אף פעם לא נפלתי בקסם של המגנטיק פילדס. הם מהלהקות הממש מוערכות האלו, שתמיד היו ברקע והשאירו אותי אפאתי; ההסכם בינינו היה כזה: הם הוציאו אלבומים, ומתוך כבוד, תמיד הורדתי, הקשבתי – ואז בנימוס – גררתי לפח. יש חיבורים שפשוט שלא עובדים.

      עכשיו, החבורה הזו מבוסטון הוציאה אלבום קונספט בשם “Distortion”. כולו, כמה מפתיע, סובב סביב הפדאל המדובר, ושוב, מתוך אותה נאמנות למיתולוגיה שנבנית סביב הלהקה הזו, ובעיקר בגלל שלימדו אותי שלא לשלול שום דבר לפני שיש לי טיעונים מנומקים (ובגלל שהם גם כתבו את "Take Ecstasy with Me" שגם !!! הקליטו) נתתי לו הזדמנות. מזל, כי מדובר באלבום הפופ של הרגע.

      למרות הקונספט שעלול לאיים על כמה אנשים, האווירה המעושנת, וריבוי האפקטים, אני לא חושב שתמצאו משהו קליט ומתוק מזה שעדיין יגרום לכם להרגיש שייכות כלשהי לקהילת ההיפסטרים העולמית. כי ממש מאחורי כל הדיסטורשנים הללו, מסתתרים להם כל הפיל ספקטורים והבריאן ווילסונים של העולם. יודעים מה, אני חוזר בי: הם בכלל לא מסתתרים, הם יושבים שם ושותים תה עם הג'יזס ומרי צ'יין, דנים בשאלה האם המוזיקה ב-“Distortion” היא יותר אוורירית או יותר דחוסה.

      סטפין מריט, הפרונט מן של המגנטיק פילדס, פשוט יצא כאן גאון. הוא לקח לצדו את שירלי סימס – זמרת שכבר שיתפה איתו ועם המגנטיק פעולה בעבר והתחלק איתה בתפקידי השירה – כשהיא שרה, היא אמנם קצת מתעלה עליו (כמו שזמרות לרוב עושות), אבל הנוכחות של שניהם פשוט מושלמת והשירים באלבום באמת מדהימים. “California Girls” ואווירת שנות החמישים שלו מחזיק בשורה הנדבקת והמנצחת "אני שונא בנות מקליפורניה"; “Please Stop Dancing” הוא להיט שוגייזי מתסכל; “Mr. Mistletoe” הוא שיר כריסמס שלא תשמעו בסדרות אמריקאיות וב-“Drive On, Driver” שירלי לוקחת את כל המושכות לעצמה ונותנת לנו את התחושה שאנחנו מכירים אותה לפחות מהיום שבו נולדנו.

      האלבום הזה לא גורם לי לחזור אחורה ולהזמין את כל האלבומים של מגנטיק פילדס שלא ממש הבנתי בעבר ואחפש את המגנט הפנימי שלי. כל מה שאני רוצה להגיד זה שאם אתם כמוני, ולא ממש הבנתם את ההילה סביבם עד היום, נסו את “Distortion”, כי הוא באמת יוצא דופן. אם תמיד אהבתם את הפילדס, אתם כבר יודעים מה לעשות.

      המגנטיק פילדס, “Distortion”
      (התו השמיני)

      לינדה אוונגליסטה

      ה-Evangelicals הם חתיכת להקה פומפוזית. זה מתחיל בשם המתחכם שלהם, שמיד מוביל לקונוטציות על אוכלוסייה ענקית וחסרת כל הגיון-ישר, שנמצאת במידל אמריקה, ממשיך במוזיקה שלהם – פסיכדליה ראוותנית המלאה בהפתעות, הפגנת ידע, ניסויים חסרי שחר ואווירה של "אנחנו-מוזיקאים-אמיתיים-שלא מתעסקים-בלואו-פיי-המעפן-של-עולם-האינדי"; עוצר לרגע בגישה מאגניבה של סאטלנות א-לה פינק פלויד (קומוניקט שמלא במילה "פסיכדליה" ושירים עם שמות כמו “Stoned Again”) וממשיך בשירה הגבוהה והנמתחת של סולן הלהקה, שמתנהג כאילו מעולם לא היה בבית ספר שבו הצביעו עליו וצחקו.

      למרות כל אלו, אני אוהב את ה-Evangelicals. אני לא אמור, הרי כפי שאמרתי, הם לא כוס התה שלי – מוזיקאים שלוקחים את כל הקטע הזה של המוזיקה ברצינות יתרה קצת מעצבנים אותי, ובכלל, דברים קצת פחות מהודקים תמיד נשמעים לי טבעיים יותר, אבל לפעמים עושים את זה עד כדי כך טוב, שהמקצועי נשמע מחופף, והממש מושקע מרגיש כאילו לא עבדו עליו בכלל – אולי זו ההרגשה שה-Evangelicals מעבירים לי באלבום החדש והשני שלהם, “The Evening Descends”.

      ממש כמו הפליימינג ליפס, גם ה-Evangelicals מגיעים מאוקלהומה – זו כנראה הסיבה שתמיד משווים בניהם. טוב, אולי גם בגלל שהם פועלים פחות או יותר באותה המשבצת. בעצם, נכון להיום, ה-Evangelicals הם כל מה שהפליימינג ליפס היו צריכים בימנו, ויותר מזה – הם מורכבים, עמוסי שכבות, מלודיים, משתמשים בהמון כלים, טריליון הרמוניות והכי חשוב: לא מתלכלכים ברוקנ'רול חסר ייחוד.

      אפשר גם להסתכל עליהם כגרסת הגלאם של אנימל קולקטיב – יש להם קטעים שנמשכים, משתנים, נבנים אט-אט – לרגע היה אפשר לחשוב שפנדה בר אחראי על הסידור, אבל אז, כיאה לאנשים האלו, שבטוחים שהם מתקיימים באיזו אופרת רוק משוכללת, הכל מתפרץ בבום. זה טוב, זה מעניין, אבל זה לוקח המון אנרגיות. טוב נו, זה לא שיש לי מה לעשות עם האנרגיות האלו.

      אבנגליקלס, “The Evening Descends”
      (Dead Oceans)