תינוק בדרך: סרטי ההיריון שיעשו לכם חשק לילדים

אני מודה שכגבר תל אביבי רווק, שיצא לו לעבוד ברחוב שינקין, אני לא מצליח להבין איך דבר כמו לידה (שקיים יותר זמן ממחלות), יכול להיות קשור לאופנה ומה הן והפופיק הענקי שלהן רוצות מהחיים שלי.

בסרטים אמריקאים לעומת זאת, איפה שאין מחסור בנשים הרות, הכל הרבה יותר קל. אני בדרך כלל נזכר במריסה טומיי הזוהרת מ"העיתון" ובברוק סמית' המפחידה מ"Series 7", אבל אפילו בתוך הז'אנר הקומי (אפרופו "ג'ונו"), הנושא יכול לנוע בין סרטים כמו "תשעה חודשים" ל"ג'וניור" עם המושל שוורצנגר, שתיהן "קומדיות הריוניות", אבל שונות בתכלית האחת מהשנייה.

אצלנו ב"הצעת הגשה" לא לחוצים על צאצאים, אבל מאוד נהנים להתאמן, או כמו שמוש בן-ארי וודאי יטען "זאת הדרך, אח-שלי". לפניכם ארבעה סרטים בהם המפגש בין הזרע לביצית, הוא גורלי:

רוזמרי וודהאוס (מיה פארו) ובעלה גאי (ג'ון קסווטאס) עוברים לדירה חדשה המוקפת בשכנים מוזרים. לא עובר זמן רב ורוזמרי נכנסת במפתיע להריון (את האירוע עצמו היא לא ממש זוכרת) ומתחילה לחשוד שמא היא עומדת ללדת את האנטי-כריסטוס. כולנו ראינו לחצים של אמהות לעתיד, אבל מיה פארו של רומן פולנסקי אוכלת את כולן. היא עוברת מאדישות לחשד לפחד ובסופו של דבר כמעט לשגעון ועד הסוף לא ברור לנו האם מדובר בחרדת לידה קשה, או שמא הסיוט השטני הזה באמת קורה לה. כשחושבים על זה, "תינוקה של רוזמרי" יכול להיות סרט מצויין להראות לבנות עשרה צעירות בשיעורי חינוך מיני: "בנות, לידת לוציפר היא התוצאה הישירה של מין מזדמן!".

התכנית של הרוצח האלמוני ב"שבעה חטאים" מורכבת בצורה כזו שייקח לנו קרוב ל-120 דקות (או חבר מעצבן שיגלה לנו את הסוף בצהריים), בכדי להבין איך הוא בילה את הזמן שלו עד עכשיו ולאן הכל מוביל ("גרוע מכל, הוא סבלני" אומר באחת הסצנות מורגן פרימן בתפקיד הבלש הכושי הזקן והמנוסה). ואכן נראה שאין אבן שלא הפך הרוצח ואין ויד שלא כרת ושתל עמה תביעות אצבעות מטעות, בדרכו אל מימוש תכניתו הזדונית וההרמטית. אולם בדיעבד, הקש ששובר את גבו של הגמל/ בלש דיוויד מילס (בראד פיט) הוא דווקא הריונה הלא מתוכנן והדיסקרטי של אשתו היפה טרייסי (גווינית' פאלטרו). עליו לא ידע ושעליו נאמר בתוגה מרושעת ומצמררת "הוא לא ידע!".

שבע שנים לפני "תשעה חודשים" (הרימייק הלא מבריק של כריס קולומבוס) קיבלנו את "צירי לידה", סרט האייטיז הכי פחות חשוב של ג'ון יוז ויש המון סיבות למה לא לראות אותו. הנה כולן: ג'ייק וכריסטי בריגז (קווין בייקון ואליזבת' מק'גאוורן), זוג צעיר וחמוד של נאהבים מתקופת התיכון, מחליטים להגשים את חלומם ולקנות בית בפרברים בעידן רייגן-בוש; כריסטי נכנסת לפתע להריון ולג'ייק זה לא כל כך נראה. לכאורה סרט שהוא בזבוז מיותר של זמן, אך למעשה בזבוז זמן מהסוג הטוב ביותר. בייקון נהדר, מק'גאוורן חמודה נורא והסרט מצחיק ומרגש. "צירי לידה", בגלל השנה היחודית בה הופק (1988), הוא המקסימום שאפשר להוציא מקיטש אמריקאי לכל המשפחה, לפני שמתחיל לעלות האוכל. הוא הרבה יותר ידידותי למשפחה מ"שמתי ברז למורה", אבל מצד שני לא דביק ומגעיל כמו "נוכלת ושמה סו".

סיל (נטשה הנסטרידג') היא השילוב המושלם (והדי תמוה) בין חייזר(ית)-רצחנית-חרמנית ולחוצה על ילדים לבין כוסית בלונדינית מטורפת, שנראית כמו נטשה הנסטרידג' בעירום. במקרה שלה, רוב הקורבנות יהיו זכרים שלא רוצים, או לא מספיק טובים, בשביל לתת לה את הולד האנושי/ לטאתי שאכן תמליט(?) לקראת סוף הסרט הטיפשי הזה. דווקא אלפרד מולינה שהוא זה שמיטיב לזרוע בה את זרע הפורענות ועוד מכריז בסוף המשגל האינטר-גלאקטי: "I Enjoyed that immensely!"; כן אלפרד, אני בטוח שנהנית. אין המון סימני שאלה לגבי דור ההמשך בסרט הזה, שכבר תואר על ידי הטובים שבמכרי הטובים כ"ספלאש פוגש את הנוסע השמיני". בכל מקרה, הלקח בו הוא ללא ספק כזה - במידה ונטשה הנסטרידג' רוצה שתעשה לה ילד, אל תשאל שאלות.