פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תמונות קשות

      מאיה ערד יורה לעצמה ברגל בחדש שלה, "תמונות משפחה", אבל מזכירה לאורין מוריס את "אהבה עברית", למי שבאמת רוצה ספר טוב על משפחות

      נפתח במחמאה - למאיה ערד אחיזה חזקה מאוד בדמויות ובעלילות בהן היא מוליכה את בריותיה. למרבה הצער, אותה אחיזה היא לרוב חזקה מדי. אפיוני הדמויות, גם אם הם אפקטיביים, גסים ולעיתים קרובות פשטניים. זה מצער בעיקר בגלל שהחומרים שלה אכן מעניינים וחזקים, והבחירות לחלוטין לא מובנות מאליהן ולעיתים גם מקוריות. עיקר כוחה של ערד הוא בבחירת המסגרות הסיפוריות.

      הסיפור השלישי והאחרון בקובץ הסיפורים "תמונות משפחה", מטפל במסעם המשותף של אם ובנה בן ה-13 לחו"ל לרגל בר המצווה שלו. האב עזב לא מכבר את המשפחה והקים אחרת, וכל נטל החינוך נופל על האם, שגם מצויה בדוחק כלכלי. צרכיו הפיזיים והנפשיים של הילד הם שממלאים את עיקר העלילה, וערד עוקבת במהימנות ומסירות אחר המבוכות שנקרות בדרכם עת הם מיטלטלים בין דירות של מכרים מרוחקים במטרופולין של פריז.

      הסיפור השני מתאר את יחסיו של בן עם אמו ואביו שהתגרשו לאחר שכבר יצא מהבית והתבגר. הקושי שלו להזדהות עם מי מהם – זה שנותר להתבוסס בקנאה ורחמים עצמיים וזה ש"המשיך הלאה" ואינו מפנה את מבטו לאחור - הוא שמשמש ציר עיקרי לסיפור.

      כאמור, חומריה של ערד מעניינים וטעונים. הצרה היא שכתיבתה טכנית מאוד, וכל הרהיטות הלשונית שלה והשליטה האבסולוטית במנעדים השונים של השפה רק מחבלים ביכולתה להתמודד בעדינות ועומק בסבך הרגשות המתואר. האפיונים האנושיים תמיד חדים, חדים מדי.

      כל דמות אצלה מסורה לחלוטין לתפקיד שנגזר לה. אין בה מאום מהעמימות והאמביוולנטיות שתהליכים מכאיבים של פרידה והתבגרות גוררים איתם. והבעיה האמיתית של פרידות עם ילדים היא בדיוק זו: ריבוי התפקידים שכל אחד מחויב להתמודד איתו. הילד, לצד היותו ילד, חייב בבת אחת להתבגר ולחנוך את הוריו; המבוגר צריך לטפח מחדש חלקים ילדותיים ונרקיסיסטיים שנהרסים בו עקב העזיבה וההיעזבות תוך כדי המשך תפקודי והורות. גם בין בני הזוג האחריות המשותפת מעורבת לא פעם בשנאה, קנאה ושאריות מן האהבה שחיברה בעבר.

      הצרה בספרה של ערד היא החתירה לעוצמה רגשית, כשהיא נאלצת להשאיר את המורכבות מאחורה. אותה שאיפה לא פעם שומטת את הקרקע הסיפורית מתחת לרגליה.

      * "תמונות משפחה" – מאיה ערד, הוצאת חרגול

      שפה יפה

      אם מישהו מנסה למצוא ספר שעומד בהבטחות שמורעפות על הקורא באחורי ספרה של מאיה ערד ("ווירטואוזי, אירוני, יריעה מורכבת") וללמוד משהו על מסדרונותיה, סלוניה וחדרי השינה של המשפחה העברית – שיחפש את "אהבה עברית" של שושי בריינר בחנויות הספרים. הוא עומד בכל סופרלטיב שתמצאו שם.

      יש נטייה לביקורת בישראל לחגוג ברוב טקס והדר את יציאתם של ספרים פרי עטם של סופרינו הלאומיים – עוז ובוקי, שלו ובאר, קרת וקסטל – בלום ועכשיו גם נבו וערד. לכותבים אלה דיאלוג מתמשך עם ציבוריות מסוימת. לעומתם, סופרים פחות מוכרים מתקשים לחלוק עימם מקום ביציע. אולי זו אטימות, פוליטיקה או סתם תופעה של עין לא מספיק בוחנת או בוררת, אבל לצדם של אותם שמות גדולים יוצאים לפעמים ספרים מדויקים ובשלים הרבה יותר, שנזנחים ונופלים אל החור השחור של מחסני החנויות וההוצאות. כזה הוא ספרה המבריק של שושי בריינר "אהבה עברית" שיצא לאור ב–2006, ספר משוכלל לאין שיעור מן המודרניזם החבוט של בכירי סופרינו, מתוח יותר מן היצירות הפוסטיות של קסטל בלום וגם מספרו האחרון של באר (שזכה לחיבוק ביקורתי אוהד עד כדי חנק).

      ספרה של בריינר משלב בצורה מעוררת קנאה והשתאות פריצות של המסגרת הספרותית עם יכולת מצוינת לאפיין דמויות ולהעביר את הסיפור בצורה מערבת, משחקית ותמציתית. ספרה בנוי סביב הנובלה ששמה כשם הקובץ כולו. מצדדיו הוא נתמך על ידי סיפורים קצרים עשויים היטב, שאינם מתביישים ללהק בורגנים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם לדמויות הראשיות. מה שעושה את ספרה לאחר כל כך, הוא לא בחירות שערורייתיות של קוריוזים ופיקנטריה (כמו מיקום הדמויות באפריקה, או חשיפה ראשונה של הסיפור האישי מאחורי המספר) אלא הטיפול שלה ברגיל: בדעיכתו הרוחנית של דור אשכנזי בישראל. דור שני לשואה, דור ראשון לצבריות ודור אחרון לתקווה של ישראל כארץ בעלת סיכוי סביר להישרדות בריאה או מוסרית במרחב.

      בריינר מתעדת באומץ אירוני ובחן ווירטואוזי את השפה וההיסטוריה ההתנהגותית של חוג מכריה הבורגנים, ופשיטת הרגל ההדרגתית של מה שאיחד אותם כזוגות, משפחות וקבוצה חברתית.

      * "אהבה עברית" – שושי בריינר, הוצאת עם עובד