חם מהרגיל בעונה

עם כמות הציוד והניסיון שהצטברו באולפני הקלטות בעולם מהתקופה בה ג'ורג'יו מורודר היה בשיא הכושר, אפשר היה לצפות לאבולוציה מסיבית בהרבה של הפופ הדיגיטלי. בפועל, לא התקדמנו הרבה מאז. אני מנסה לחשוב על אנשים שהצליחו למצות באופן אלגנטי את האפשרויות הטכנולוגיות הדי בלתי מוגבלות שעומדות לרשותנו, ולקחו את הפופ לפאזה הבאה. הנפטונז לגמרי עשו דברים כאלה, בשירים כמו "מילקשייק" או "דרופ איט לייק איטס הוט". הרברט היה שם רגע עם אשתו, וגם עם רוישין מרפי, לפני שחתך שוב לסמפל המבורגרים. גם הבטא-בנד נתנו פייט לפרקים. אלה פחות או יותר השמות שאני מסוגל כרגע לגרד מסקראץ'.

הוט צ'יפ הם החולייה המרכזית הבאה באבולוציה של הז'אנר הזה. יש להם את כל מה שצריך בשביל זה: שירים מדהימים, בלדות קורעות, הפקות ברמת גימור עילאית, גרוב הרפתקני, רעיונות צבעוניים ברמת הטריפים, לוק מנצח וסולן עם קול מרגש. הם גיקים בעידן שבו גיקים זה הכי קול, הם פועלים מהבירה התרבותית של העולם, בבלוגים מתים עליהם, האסתטיקה שלהם אלגנטית שיא, וכל החיים עוד לפניהם. אני מאוהב בהם אנושות.

לפיכך, אני מסיק ש"Made in the Dark" צפוי להיתפס בעתיד כאבן דרך מהותית במסע הדי מקרטע של הפופ למיפוי גבולות חדשים. יש לו את הפוטנציאל הזה בזכות האפיל של הוט צ'יפ לקהל משפיע – מה שפעם קראו להקה של מוזיקאים והיום הוא להקה של בלוגרים – אבל גם בזכות עומק ורוחב החיבור שהם יוצרים עם הקהל שלהם. הדבר שהכי הדהים אותי ב-6000 הסיבובים הראשונים עליו זה איך מכל החוכמולוגיה המוקפדת הזאת יוצא בסופו של דבר משהו שהוא כל כך בריוני בעוצמות הרגשיות שלו. התקליט הזה לא מרגש בתור תרגיל אינטלקטואלי, למרות שהוא קבוצת סיכון קלאסית.

ולא פחות חשוב – הוא מוכיח לכל מי שטען כי האלבום הוא פורמט שאיבד את זכות הקיום שלו, ואני ביניהם, שהם די מטומטמים. "Made in the Dark" הוא יצירה, ואני בכוונה משתמש במילה שפעם היו נוהגים להצמיד לתקליטים של קינג קרימזון, שכל פורמט אחר היה מעליב אותה. מה אני מזיין את השכל – זה התקליט הראשון מזה שנתיים שאני שומע יותר מעשר פעמים. האחרון כנראה היה הקודם של הוט צ'יפ.

אסכם בקצרה: לפנינו אחד התקליטים המדהימים של העשור.

* הוט צ'יפ - "Made in the Dark"