מתרונן

אני אוהב מאוד את הקדימון של "דני הוליווד". לא בגלל השחזור התקופתי, לא בגלל האפקטים, ולא בגלל שהוא צולם ליד הבית שלי. אלא בגלל הפין של רן דנקר. הוא הכוכב האמיתי של כל ההפקה הזאת.

בשיאו של הפרומו רן דנקר פושט את מכנסיו, עומד לרגע בתחתונים כתומים – אפשר בשבריר השנייה הזה, אם מתאמצים מאוד ומדמיינים קצת, להבחין באופן שבו איבר המין שלו נח בתחתוניו, כיחידה אחת, אשך אחד תלוי נמוך יותר מן השני – ואז הוא משתחל לתוך מכנסיים חדשים. אלא שאז – ככל הנראה בגלל החיפזון – איבר המין שלו ואשכיו עומדים לו לרועץ לרגע, נמעכים כנגד המקום שבו מתחיל הרוכסן, והוא, בתנועה מהירה של האגן, ספק פיתול-ספק קפיצה, הודף אותם פנימה. הרוכסן נסגר.

לדנקר יש חן גופני לא מועט, שהלך והשתכלל עם השנים. בעונה הראשונה של "השיר שלנו", בסצנות הנדירות שבהן הצטלם בלי חולצה, הוא חשף גוף בתולי וביישני למצלמות – לבן, כמעט נטול שרירים, לפות בשומן ילדות, מנוקד בדלילות בשערות שחורות, עבות. אלה היו רגעים טלוויזיוניים מחשמלים. במבוכתו הקלה, דנקר היה כל כולו סוד כמוס, אינטימי, שנחלק עם הצופים. איזה קסם תמים אפף את הגוף הנערי הזה! איזה חן של חוסר מודעות!

מאז גופו של דנקר השתנה כמעט ללא היכר: התמצק, ככל הנראה בזכות ביקורים תכופים בחדר הכושר, ושיער גופו טופל. פטמותיו הקטנות, החומות-כהות, המתכווצות לשתי נקודות קטנות, מרוכזות, כבר נפרשו על לוחות מודעות, המצלמות כבר סקרו שוב ושוב את ירכיו, בטנו, חור הקורקבן שלו, בתי שחיו. מהבחינה הזאת הקדימון של "דני הוליווד" אינו יוצא דופן. מה בסך הכל רואים שם? קצת קווי מתאר של זין? גם זה בקושי! אבל הקסם התמים של מי שלא מודע לחלוטין לכוח של מיניותו – נותר כשהיה. דנקר הוא יצור מיני חמקמק ומתעתע, שמגרה ונעלם. כמו כל פאם-פאטל מיומנת, הוא לעולם לא יביא אותנו לסיפוקנו.

אפשר היה לפטור את חמוקיו של דנקר בפשטות ולומר שהוא סמל סקס, נער אמצע אירוטי שמבקש להגעיש את מיציו של הציבור, כמו רבים אחרים. זה נכון מאוד, כמובן (ואל תתנו לבוטן שלצדו לתעתע בכם). אבל החידוש שבדמותו מתגלה כאשר בוחנים את מי שהביאה אותו לאור הזרקורים: נינט טייב.

גם נינט עברה מטמורפוזה גופנית קיצונית בשנים האחרונות, מאז החלה את הקריירה שלה ב"כוכב נולד": הרזתה, התמצקה וכו'. גם היא הוצגה לעולם תחת אותו דוק קסום של ביישנות, של סוד כמוס, מתעתע. והיא אמנם כוכבת ענקית – יותר מאשר דנקר. אבל מי מסתכל היום עליה כעל סמל סקס? מי רוצה להפשיל את שמלתה, ללטף את קרחתה? רק מעטים וסוטים. נינט היא אפילו לא אופציה לפנטוז. כבר בתקופה שדנקר ונינט היו זוג היה תמיד ברור מי מביניהם אפוף באותו אד לח, כבד, של מין. ידית דלתו של מי מהם נוטפת מור.

תמיד היו גברים סקסיים, ונשים מפורסמות שלא הציתו את החשק המיני, אבל נדמה שנינט ודנקר מייצגים תהליך מואץ שחל בשנים האחרונות: הגברים הם מעוררי החשק הרשמיים של תחילת שנות האלפיים. על נשים אנחנו יודעים הכל. ראינו הכל. בכל מובן. אחרי שבייאושם האמריקאים למדו להתלהב מרגליים (!) ושדיים (!), סוף סוף עולה חלופה טבעית מרעננת, שרן דנקר (וכמובן גם מייקל לואיס, ותמונת קווי המתאר של הזין שלו) מייצגים – תודה לאל שאפשר להתחרמן מבנים.