הלהיט של היווניה: באסה או קלאסה

יוסי פיין הוא ה-אתרוג, בה' הידיעה, של תעשיית המוזיקה המקומית. כולם היו רוצים לנגן איתו, כולם אוהבים לפרגן לו, ולאף אחד אסור לומר עליו מילה רעה, גם כאשר לא ממש מבינים מה הוא עושה - עיין ערך החימום המוזר לפני אריקה באדו - כי יוסי פיין הוא גאון ואף אחד לא מנגן כמוהו על באס ותתחילו לעשות כבוד מהר ולפרגן יא קנאים. בכלל, אם תשאלו את המוזיקאי הממוצע (או את מעריץ ההיפ-הופ המקומי הממוצע) על פיין, תשמעו נאום על איך תפיסת הגרוב שלו היא משהו שאדם לבן לא מסוגל בכלל להכיל, וכדאי, רק בשביל להתחיל להבין, למרוח קצת דונג וביצים על השיער כדאי שמהראסטות אולי תצא הבשורה. לעולם גם לא פוסחים על העובדה שהוא ניגן עם לו ריד, דיוויד בואי וצ'ארלס ואדי, ואיך זה היה הוא שבכלל התניע לראשונה את השאכטה מלאת האדולן הזו, שנקראת גרוב-ישראלי. ואני? לי יש מילה אחת לומר להם - היווניה. ובשלוש מלים - היווניה הגדולה שמחה.

אתם מבינים, יש פשעים שעליהם משלמים כל החיים, וזה בכלל לא משנה מה עשית אחריהם או לפניהם. מה, אם זאב רוזנשטיין יעזור עכשיו לזקנים לחצות את הכביש, זה הופך אותו לאדם טוב יותר? אם עופר מקסימוב יתרום עשרים שקל לאקי"ם תישכח העובדה שהוא גנב מאחרים מיליונים והרס להם את החיים? הקריירה של יוסי פיין לא רחוקה משם, שכן כל המעשים הטובים שעשה - "בעטיפה של ממתק" של שבק ס', או "רש"י דאב" של יובל בנאי, הופכים לזניחים לגמרי, כאשר מודדים אותם אל מול הנזק של להקת היווניה, ויותר מכל, של השיר "היווניה הגדולה שמחה" - מהשירים האלה שלא באים טוב בשום מצב.

מיהי אותה יווניה? מדוע היא גדולה ושמחה? ואיך זה שהיא כל כך שמחה, בזמן שאנחנו כה עצובים ברגע שהשיר הזה מתנגן? כל אלו מסתתרים בכתב החידה של השיר, בדמות טקסט מלא סתירות ואניגמות, שלאיש כלל וכלל אין רצון לנסות ולפתור אותן. לפעמים לא צריך להסביר יותר מדי, בטח לא כששיר נפתח בשורות הבאות - "היי אולי אתם יודעים/איך לחיות ת'חיייים/כי אני שמעתי שיש איזה אטרף חדש/ שיביא לך את הסבבה". "אטרף"? "סבבה"? ועוד במרחק של שורה האחת מהשנייה? האם יכול להיות טקסט ששם את הבלטה בתוך הסחי בצורה נחרצת יותר? אחרי שמופיעה השורה "תגידו איפה קונים מסדר לחיים, וכמה זה יעלה לי?" אפשר אולי לחשוב שהשיר מדבר על אקסטזי. הרי היווניה הסתערו על הרדיו הישראלי, ובעיקר על התכנית "מוטל בספק" של טל ברמן בסוף הניינטיז (לעתים היה נדמה שהעורך המוזיקלי של התכנית, דני פלד, לא יכול לעבור תכנית ללא אספקת החמצן של היווניה), כשהאקסטזי השתלט על שוק הסמים הישראלי, אלא שאז מופיעות שורות כמו "זה לא עולה, זה חינם/ ביווני או איש רגיל, כן זה בעצם בכולם", מה שמפריך את תיאוריית האקסטזי (וטוב שכך, כי אם הייתי צריך להשוות את השיר הזה ל"Move any Mountain" של השיימן, או "Don't Fight it Feel it" של פריימל סקרים זה היה נגמר הרבה יותר גרוע); מה שכן, הוא פותח נקיק לתיאוריה לא פחות מקוממת - זו שבה האושר נמצא עמוק בפנים אצל כולנו, וכל אחד רק צריך למצוא את הקטליזטור שלו כדי לגרום לו להתפרץ.

היווניה מתיימרים להעניק לנו את אותו קטליזטור באמצעות השיר הזה, עם אלקטרוניקה במשקל קל, מקצבים "צעירים" לכאורה - משהו בין דראם אנ' בייס בטעם חלב עמיד שהחמיץ לפסדובלה - וסולן שכל קשר בינו ובין המגניבות שהוא מנסה לשדר הוא לא רק מקרי, אלא בעיקר שקרי (כשמביטים בקליפ חסר הטעם שביימה לשיר תמר קרוון מבחינים עד כמה חברי היווניה רחוקים מרוח הנהנתנות שהשיר הזה מנסה להעביר). כבר כתבתי על סלידתי הגדולה משירי תנועה שמתחפשים לשירי פופ, אבל "היווניה הגדולה שמחה" מגדיל לעשות, שכן הוא אפילו לא שיר תנועה, אלא כזה שנפסל על ידי מועצת השבט. ולא פלא שנפסל - שתי השורות האחרונות בשיר, בעלות ההפקה הווקאלית הקלוקלת ביותר ששמעתי מימי, מורכבות מהטקסט הבא (אני לא מגזים, כך במקור): "שתיים אחת שתיים אחת שתיים אחת שתיים אחת שתיים אחת שתיים אחת שתיים אחת / יווניה יווניה יווניה יווניה, חי רק פעם אחת / שתיים אחת שתיים אחת שתיים אחת שתיים אחת שתיים אחת שתיים אחת שתיים אחת / יווניה יווניה יווניה יווניה, חי רק פעם אחת". שנאמר, יש שירים שאין עליהם מחילה.