האמן 17: אלינה ספשילוב

תערוכת היחיד של אלינה ספשילוב (34) "פחות או יותר הכל", מוצגת בגלריה דולינגר

השם מצביע על הקוטביות ועל החיפוש – מצד אחד עבודות מהירות והומוריסטיות על קרטון, ומצד שני עבודות ליריות ופילוסופיות. היה לי חשוב לעשות תערוכה רב גונית, כמו ישות חיה – עם כל קשת הרגשות והמצבים הפסיכולוגיים. כמובן השם מצביע על נוכחות גדולה של תכנים אישיים בתערוכה.

כו-ו-ו-לם מוזמנים. מן הסתם נראה לי שאנשים רגישים יותר וציניים פחות ייהנו יותר.

אני תמיד מעריכה עבודות שגורמות לי לעצור ולהשתנות בין רגע, להפוך להיות יותר מודעת, יותר רגישה. עבודות שמזכירות מה זה אהבה, שגורמות ללב להתמלא בחום – זה בכלל זן אמנות מדהים אך נדיר. או עבודות שיש בהם חידה – על פני השטח הכל נראה מוכר יחסית ורגוע, אך יש צורך לראות את העבודה שוב ושוב. מה שמרתק באמנות, זה שאין כללים – או שזה עובד או שלא. לפני כשבועיים הייתי בווינה וראיתי תערוכה של אמנית צעירה: מופשט גיאומטרי בשחור-לבן. במונחי הסצנה הישראלית זה הכי פאסה שאפשר, אבל זה פשוט עבד. באמנות טובה תמיד יש איזו קסם, אלכימיה.

וכמובן – אני אוהדת שרופה של הרישום – זה עולם מדהים, תמיד, בכל התקופות: מאמנות פרה-היסטורית ותקופת מצריים העתיקה דרך הרנסאנס ועד לימינו.

בשנה האחרונה יש הרבה יותר גרפיטי ואמנות רחוב בתל אביב, וזה מאוד משמח. הייתי רוצה שיהיו יותר מופעי מוזיקה ברחובות, וגם מסיבת רחוב קבועה ביום שישי בצהריים באיזה מקום פתוח או במדרחוב, עם סגנונות שונים – פעם אלקטרוני, ופעם רגאיי, למשל.

התחלתי מתל אביב, אך עם השנים התפזרתי גם למקומות אחרים, לישראליות בכלל. אני עושה "פוטושופ בראש" ומחברת אלמנטים ממקומות שונים כדי להגיע לדימוי הכי מתאים.

הקונספט של הבתים האפורים, השטנציים, מוכר לי עוד מרוסיה.יש סרט רוסי מפורסם על בחור שיכור שנכנס לרכבת בכיוון הלא נכון, מגיע למוסקבה במקום לסנט-פטרסבורג, מחפש את כתובת הבית שלו, ונכנס לרחוב בעל אותו שם, רואה בנין שנראה בדיוק כמו הבניין שלו, ונכנס לדירה שנראית זהה לדירה שלו. בבוקר הוא קם ומגלה לידו אישה זרה..

בתל-אביב זה שונה, הרבה יותר אישי. אפילו הבתים משנות החמישים שונים קצת אחד מהשני. כמו פורטרטים של אנשים.

לא רואה הרבה. כשגדלתי לא היה מקובל אצלנו שהטלוויזיה דולקת כל היום. סוגרים אותה, ואפילו נהגו לפעמים לכסות בוילון. בשבילי היא כמו מכשיר וידאו, שצופים בו מידי פעם כשיש סרט. אני מעדיפה הרבה מגע עם הטבע. זיכרונות הילדות הכי טובים שיש לי הם מחופשות הקיץ בכפר.

"יש איזושהי סטיגמה שמי שעוסק ביוגה או כותב שירה לא יכול לצחוק", טוענת אלינה ספשילוב, שמנסה בתערוכת היחיד שלה "פחות או יותר הכל", לערער על הטעות הזאת, ולהכיל את שני הלכי הרוח - המלנכולי והקליל - תחת קורת גג אחת. העבודות בתערוכה מתחלקות לשני קטבים, בצד אחד ציורי שמן, עבודות ליריות ומלנכוליות, ובצד השני צבעוניות רועשת, ודימויים יותר פופיים. ספשילוב מאמינה ששני הכיוונים משלימים זה את זה, "באותה צורה שהגוף שלנו מחולק לשמאל וימין, לא תמיד באופן סימטרי".

הרישומים והציורים של ספשילוב עדינים, לא עמוסים, ונראה שנעשו בקלילות, אבל לא כלאחר יד. השובבות שלהם בקוטב הצבעוני, והפשטות הלא יומרנית בצד ה"כבד" יותר, הם מהלך לא צפוי במיוחד ממי שרכשה את רוב השכלתה האמנותית תחת משטר קומוניסטי. ספשילוב, שעלתה לארץ בגיל 17, למדה בתיכון לאמנות בסנט פטרסבורג, "בגיל 12 ציירתי ציורים ריאליסטיים בגודל מטר על מטר שרואים בהם את פירורי האבק על הבקבוק", וגדלה בהרמיטאג' (ארמונם של הצארים בעבר, מוזיאון שמכיל יצירות קלאסיות בהווה), "פעם התאהבתי בפורטרט של הנער טיטוס, בנו של רמברנט".

ספשילוב בטוחה שהקלילות של הרישום שלה הוא חלק בלתי נפרד ממנה, ואם הייתה ממשיכה לחיות באותם תנאים, תחת משטר טוטאליטרי חובב ריאליזם, היא לא הייתה מצליחה ליישר קו עם הדרישות. "זה האופי שלי, אני אוהבת מינימליזם", היא מצהירה, "העולם שלי הוא רישום - להביע מקסימום במינימום. אני לא רואה צורך להעמיס חומרים ודימויים כשאפשר להעביר משהו בשתי נגיעות".

השימוש שהיא עושה במילה מינימאליזם הוא חופשי למדי, כמעט ליטראלי. הדקדקנות האמנותית עשויה לקשור אותו לקונספטואליות, מונח שהיא דווקא לא מחבבת במיוחד. הרוח הקונספטואליות של האמנות הישראלית גרמה לה לחשוש שלא תצליח למצוא את מקומה כאמנית: "בשנת 2000 בערך אמרו שהציור מת... תודה לאל שנחלשה הקונספטואליות. אמנות לא באה ממקום שכלי נטו, או קונספטואלי נטו. אין לי ספק שהיא צריכה להכיל אותם במידה. הטבע הישראלי מאפשר לאמן להתפרץ בחופש, יצירתיות ואקספרסיביות, אבל מוסדות הלימוד בארץ ניסו להפוך את האמן הישראלי למשהו אירופאי, אמנות קרה ומחושבת שעושים עם סרגל וסלוטייפ". "אני לא אוהבת את ה'קופי מהקופי מהקופי'", היא ספשילוב, ומתייחסת לטקטיקות של אמנות עכשווית, "אין ספק שיש בי משהו הומניסטי ורנסאנסי, השראה ישירה מהטבע".

למרות החיבה הרומנטית שלה לטבע, כאמנית היא מזוהה מאוד עם אורבניות (תערוכות יחיד קודמת שלה נקראו "אורבטיקה" ו"גגות תל אביב"), ורישומים של עמודי חשמל. האורבניות של ספשילוב לא מתיישבת עם אסוציאציות צפויות לגבי עיר ועירוניות, כמו ניכור, אסקפיזם, טכנולוגיה וצרכנות. העיר של ספשילוב מורכבת מבניינים נמוכי קומות, שנראים כאילו נבנו בכל אחת מערי ישראל בשנות החמישים, וטיפוסים עירוניים שהיא צוחקת עליהם בחיבה.

"אני לא חווה את תל-אביב כעיר מנוכרת, היא לא עיר כזאת. יש בה המון חיות וחן. כמו משהו שברגע שאוהבים אותו הוא נראה יפה- וזה המקום שמעניין אותי כאמנית. קל מידי לאהוב משהו מאוד יפה". אבל ספשילוב לא לחלוטין אופטימית ביחס לאורבניות, וממול לציורים הצבעוניים והעליזים ניצבים ציורי עצים, הנראים כמו פטריות גרעינית. "העצים הם אליגוריות לעץ הדעת", היא אומרת, "יש בהם דימוים של גולגלות, הראש - מאיפה באים רעיונות, הנביעה הזאת, השטף הבלתי פוסק שבא מלמטה, האדם סופג כמו העץ, ואחר כך זה נושר. העצים קשורים גם לסכנה שכרוכה באורבניות - ההתחממות הגלובלית, המודעות לאסונות הטבע שעוד לא השתרשה בישראל. אנחנו חיים בעיר יעני מוגנת, והכל יכול להיהרס בשניות. בנינו פלסטיק פרדייס במקום טבע, זה די שברירי בסך הכל".