פרפרי תעתוע

    הפרפר ופעמון הצלילה הוא סרט שמקדיש את עצמו לחושי ולחושני, לאנושיות ואהבה. רומי מיקולינסקי קיקלופית

    רומי מיקולינסקי

    בשנה שבה נדמה שכל כך הרבה סרטים טובים מתחרים על התואר "האירוע הקולנועי של השנה" מגיע "הפרפר ופעמון הצלילה" וטורף את הקלפים. על פניו נראה שמדובר בעוד סרט מדכא על ניצחון הרוח על הגוף, מהדורה אמנותית ומסוגננת יותר של "כף רגלי השמאלית", או "הים שבפנים" (האם מדובר בצירוף מקרים ששני השחקנים שהובילו את שני הסרטים ההם – דניאל די לואיס וחוויאר ברדאם - חורכים גם השנה את המסך בשני תפקידים בלתי נשכחים, בשני סרטים שגם הם כמו דורשים מילון מונחים ושפה משלהם – די לואיס ב"זה יגמר בדם" וברדאם ב"ארץ קשוחה”?). אבל "הפרפר" הוא סרט שמקדיש את עצמו לפיזי, לחושי ולחושני באותה מידה כמעט שהוא מדבר על אנושיות ואהבה. יש בו הומור וחום לצד המון יופי, והוא מקדש את הרגע - את זמן ההווה של הסרט - באותו אופן שבו הוא שר הלל לדמיון ולזיכרון, שתולשים אותנו מהכאן והעכשיו, מהגוף המשותק בו כלוא גיבור הסרט. האבחנה הזו בדבר כוחם של הדמיון והזיכרון – שהם שני האיברים הנוספים היחידים בעלי החיות בגופו הסובל של הגיבור – מביאה לפריצת דרך סגנונית ותמטית שממנפת את מה שניבט מהעין הפעורה האחת. זו העין שהיא הניצולה הכמעט יחידה מהאירוע המוחי הקשה - דרכה חווה, מתקשר, מביע וקולט גיבור הסרט ז'אן-דומיניק בובי (מתייה אלמאריק).

    הסיפור עשוי לכאורה מהחומר ממנו קורצו סרטים מלודרמטיים רבים ושוועדות האוסקר כל כך אוהבות: סיפורו האמיתי של בובי שהיה העורך הראשי של מגזין האופנה הצרפתי "אל", שבגיל 43 עבר אירוע מוחי שכמעט הרג אותו. הוא הפך למשותק בכל גופו, איבד את יכולת הדיבור ובעצם נמצא במצב שבו הוא "לכוד" בגופו, למרות שהוא קולט ומבין את המתרחש סביבו. התסמונת הנדירה הזו נקראת Locked-In Syndrome, והיא שהופכת לנקודת המוצא של הסרט.

    (תוכן מקודם)

    פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית יחולל שינוי בעור הפנים שלך

    בשיתוף נומייר פלוס
    לכתבה המלאה

    פרפר 1

    היה צריך במאי עם רגישות ויזואלית, חדות חושים וראיית עולם אמפתית במיוחד, בכדי שעדותו של בובי תהפוך לחוויה ויזואלית מטלטלת, שמצליחה להימנע מהמלכודות הרגשיות והקלישאות הקולנועיות השחוקות כל כך. שנאבל עוסק בעצם בחומרי הגלם של המציאות בכדי להעביר לצופים את עולמו של הגיבור המשותק. מרכז הכובד מתחלק בין הנראטיב והאלמנטים מהם מורכבת המציאות (והחוויה הקולנועית גם כן) צבעים, אורות וקולות, ויכולת הראיה והשמיעה שנכנסים ויוצאים ממיקוד פעם אחר פעם; גם לאותיות ולפאוזות בין המילים תפקיד חשוב – הם המקבילה הלשונות למצמוצים ולריצוד האור על העין שהופכים ל"קאט".

    חלק נכבד מהסרט מצולם כאילו דרך עין אחת, וכך כבר בשוטים הראשונים של הסרט מתעמתים הצופים עם שדה הראייה המצומצם ועם האימה שבובי חווה. כשהוא בוכה, עינו מתלחלחת והתמונה מתעמעמת. אנחנו לכודים, יחד איתו, בתוך גופו, שומעים את מחשבותיו וחולקים את תסכולו (כשהוא מגלה שהוא אינו מסוגל לתקשר במילים עם סביבתו או רואה את השתקפות פניו המעוותות בעקבות ההתקף). כשהרופאים מחליטים לתפור את העין כדי שלא תזדהם, אנחנו כבר כל כך מעורבים רגשית, ותלויים באותו אישון פעור, שאנחנו מתקוממים וחרדים נגד שרירותיות ההחלטה. וזו רק רבע השעה הראשונה.

    הסרט עשיר כל כך בשל החוויה הויזואלית הייחודית שהוא מעביר, השפה הקולנועית שהוא מייצר דרך המצלול ומנעד הצבעים, ובעיקר בשל תחושת העומק והכמו-מגע שהצבעים ותנועות המצלמה מחווים. הצילום של יאנוש קאמינסקי הופך את "הפרפר" לתלת מימדי כמעט, המצלמה הופכת לאיבר חישה: היא מפלרטטת, מרפרפת, נוגעת, עוטפת ומלטפת. אנחנו חשים את אור השמש, רוצים להושיט את היד ולגעת בשיבולים בשדה, בעלים שעל העץ, בשערות האישה הארוכות שעפות ברוח בזמן נסיעה במכונית. הסרט כולו רוטט מאותה חושניות (והרי המילה אסתטיקה שאובה מהמילה היוונית "חושים") ויחד עם בובי עוגב על שלושת הנשים המטפלות בגיבור, המשוחקות להפליא על ידי אולאץ לופז גרמנדיה, אן קונסיני ומארי-ז'וזה קרוז המצוינת (שזכתה לשבחים גם על משחקה ב"פלישת הברברים").

    "הפרפר" באמת מזכיר סצינות מסוימות ב"פלישת הברברים" של הבמאי הקנדי דניס ארקאנד, שגם בו גבר על סף מוות עורג לנשים בעברו, בין אם היו מאהבות שלו או כאלו שפגש רק בפנטזיה ועל מסך הקולנוע הנשים שמקיפות את בובי ומטפלות בו - הפיזיותרפיסטית, תרפיסטית הדיבור, והאישה לה הכתיב את כל ספרו, ואם ילדיו (עמנואל סנייה) - הוגות את האותיות כמו היו ממתקים, וכך מפתות אותו להתקרב אליהן ולצאת מכלאו. הדהוד האותיות רק מגביר את משיכתו אליהן והוא מלטף אותן במבטו, שולח מבטים ישירים למחשופים ולחמוקיים שלהן, לבשר הניבט מבעד לבד השמלות, לחולצות, לריסים שלהן. עיניהן הכחולות משתלבות בצבעוניות בית החולים ומהפנטות ומפתות אותו ואת הצופים.

    אפקט הפרפר

    יופיו של הסרט הזה תובע מאיתנו להתמסר אליו, אך לא מבקש שנרחם על בובי, וגם לא שנשפוט אותו על מי שהיה לפני כן: על המעשים האנוכיים בעבר ועל האכזבות שהקנה לבני משפחתו ואהובותיו. בסצינה מושלמת והזויה בלורדס, עיר הניסים הצרפתית אליה נוסע בובי עם אחת המאהבות שלו, אנו מקבלים רמזים מטרימים לסבל שהוא עוד עתיד לעבור ולשאלות הדתיות איתן יאלץ להתמודד לאחר איבוד כושר התנועה והדיבור. הביקור בלורדס מדומה להזיה, לחלום שהוא גם סיוט: האורות בעיר קורצים ומרצדים, התמונות התלת מימדיות מהן ניבטת תמונתו של ישו הצלוב שפותח וסוגר עיניו, שורות הנכים בכסאות הגלגלים העולים לכנסיה, המוכר בחנות המזכרות שהופך לאחד ממכריו של בובי - כולם מתעתעים בנו ומטילים ספק גם בחדות הזכרון של הגיבור וגם ביכולתו להבדיל בין מציאות וחלום.

    כשהסצינה תמה אנו מוצאים את בובי בבריכה בבית החולים - כמו מוטבל – מעין קריצה ששולח שנאבל לאיקונוגרפיה נוצרית על ידי שימוש בסמלים דתיים שרוקנו ממשמעותם מלבד זו הויזואלית. אך הסרט לא מזלזל בדת, אלא יוצר חוויה שהיא חילונית ודתית כאחד. כל דבר, כל פרט, הופך מושא פנטזיה. זהו שיר הלל לחיים, לאנושיות ולנשיות, לטוב ליבן של הנשים המערסלות את הגיבור בסבלנותן ואמונתן הכמעט אינסופית, לחברות ולאינטימיות, ולאהבה באשר היא. הסרט מעביר בנו זרמים וצמרמורות לא פעם ועובד, במקביל על הרטינה ועל הרגש. בעוד אנו צוללים עם פעמון הצלילה ועם מטאפורת האמודאי הכלוא בו, אנו חווים גם רגעים של התעלות – או כמו שמכנה אותם בובי - פרפרים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully