וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הפיליז: הלהקה הכי מגניבה מאז הוולווט אנרגראונד

דנה קסלר

14.2.2008 / 11:04

לאלבום הבכורה של הפיליז מגיע יותר מהוצאה מחודשת זניחה בלייבל קטן. דנה קסלר ממליצה פשוט להוריד אותו

"יש ילד שאני מכיר, אבל לא יותר מדי טוב/ אין לו יותר מדי מה להגיד/ הילד הזה גר בדלת ליד/ ואף פעם אין לו מה להגיד.
זה לא נראה כאילו הוא עושה משהו/ הוא אף פעם לא עוזר בחצר/ הוא נותן לאמא שלו לסחוב את הקניות לבד/ כי הוא לא מתכוון לעבוד קשה מדי.
הילד בדלת ליד הוא בקטע טוב יותר/ אם אני מבין נכון/ הילד בדלת ליד הוא בקטע גדול יותר/ הילד בדלת ליד הוא אני".
(מתוך "The Boy With The Perpetual Nervousness" של ה-Feelies)


השיר הזה, שמבחינה מוזיקלית די מזכיר את ה-Modern Lovers של ג'ונתן ריצ'מן וגם את ה-Violent Femmes, פותח את האלבום "Crazy Rhythms" של ה-Feelies. מדובר באחת הפתיחות המהממות ביותר לאלבום ובאחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר אי פעם. קשה להאמין שבימינו עדיין ניתן למצוא תקליטים מדהימים וחשובים שהעיתונות וחברות התקליטים טרם חגגו עליהם (או חגגו עליהם רק קצת), אבל זה בדיוק מה שזה. אשכרה קלאסיקה אבודה.

הפיליז – שאני מעדיפה לקרוא להם המישושים - הוקמו ב-1976 בניו ג'רזי, על ידי שני גיטריסטים, גלן מרסר וביל מיליון. את שמם הם אימצו מהרומן העתידני הדיסטופי הגדול של אלדוס האקסלי, "עולם חדש מופלא", שבו "פיליז" זה כמו "טוקיז" (סרטים מדברים בניגוד לסרטים אילמים), רק בתוספת חישתית, כלומר הוירטואל ריאליטי המדומיין של תחילת המאה שעברה.

אחרי כמה שנים של הופעות, שינויים פרסונליים, שינויי סגנון (השפעת הוולווט אנדרגראונד השתלטה על להקת הפאנק שהם היו בהתחלה) ושינוי שם (בהתחלה קראו להם ה-Outkids) הם נכנסו להקליט את אלבומם הראשון. האלבום, "Crazy Rhythms", יצא בשנת 80' בלייבל הבריטי Stiff Records, בעל הלוגו המושקע והסלוגנים המצחיקים (נגיד "אם הם מתים, נחתים אותם").

למרות שאר.אי.אם אוהבים אותם ולמרות שהעטיפה נראית כמו פריים מהקליפ של "באדי הולי" של וויזר (איחס!) אין מה לחשוש מפני לפלפיות. "Crazy Rhythms" הוא האלבום בעל האווירה הקולית ביותר מאז הוולווט אנדרגראונד, השירה הקולית ביותר מאז איגי פופ והגיטרות הקוליות ביותר מאז טום וורליין מטלוויז'ן. תשמעו את סולו הגיטרה ב"Loveless Love" או את הפתיחה הרפטטיבית העצבנית של "Forces at Work" ותגידו לי שזאת לא הלהקה הכי קולית ששמעתם בחיים שלכם! ולא שהפיליז לא היו גיקס. זה בדיוק מה שהם היו, רק שאז זאת לא הייתה הצהרת אופנה.

כל שנמשש לו יהי

באלבומיהם הבאים המישושים התרככו, אבל "Crazy Rhythms" הוא אחד האלבומים המתוחים והעצבניים ביותר ששמעתי מעודי, עם רמות נוירוטיות מהסוג שדיוויד בירן מהטוקינג הדז הפגין ברגעים הכי מזיעים שלו. הקלישאה הנפוצה ביותר בהקשר של האלבום הזה, זה שהוא נשמע כאילו הוא הוקלט כשכל חברי הלהקה היו דלוקים על קפאין. קראתי פעם מישהו שכתב שהשיר "הילד בעל העצבנות התמידית" מרגיש כמו לרוץ מבלי שיש לך לאן. בסוף חמש הדקות העצבניות האלה אין שחרור - המקסימום שניתן לייחל לו זה אולקוס. השיר הזה, כמו האלבום כולו, מבטא את הלחץ הקיומי של החנון. זוהי העצבנות של מי שלא מרגיש בנוח בסביבת בני אדם ולא מרגיש בנוח בתוך גופו, זוהי העצבנות של מי שעצם הקיום מלחיץ אותו. אם אי פעם הרגשתם ככה, אתם יודעים שמרבית התקליטים בעולם לא נותנים למצב הנפשי הזה מענה ראוי, וכשכבר מוצאים אחד כזה, זה מרגיש כמו נס.

לא שהנס הזה לא זכה לביקורות נלהבות כשהוא יצא, הוא פשוט נזנח איפושהו בדרך. בזמנו הוא קיבל חמישה כוכבים ב"סאונדז" וה"ווילג' וויס" הכתיר את הפיליז כ"להקת האנדרגראונד הטובה ביותר בניו יורק". בדיעבד הכניס ה"רולינג סטון" את האלבום הזה לרשימת חמישים האלבומים הכי טובים של האייטיז והוא הופיע בעוד כל מיני רשימות כאלה, אבל זה לא היה מספיק.

הפיליז לא הרבו להופיע, אבל כשהם עשו זאת הם הופיעו בכל מועדוני האנדרגראונד ניו יורקיים הנכונים כמו Max's Kansas City וה-CBGB's וחיממו את כל האמנים הנכונים כמו פאטי סמית או Richard Hell and the Voidoids. אז למה הטוקינג הדז וטלוויז'ן – שתי להקות שמאוד השפיעו עליהם – הם שמות מוכרים בעוד הפיליז הם להקה עלומה כמעט לחלוטין? אלוהים יודע. אבל זה בטח לא מוריד מהגדולה של אלבום הפופ האוונגרדי העצבני הזה.

קולו של גלן מרסר נשמע באלבום הזה כמו אמצע הדרך בין לו ריד לג'ונתן ריצ'מן (באלבומים הבאים הוא נשמע יותר ויותר כמו ריד), כשהשירה האדישה שלו מרחפת מעל לשכבות של גיטרות חופרות ומזמזמות ב-drone אינסופי. ואלה אפילו לא השירה והגיטרות האדירים שהופכים את האלבום הזה למה שהוא. הגדולה שלו – כפי שניתן להבין משם האלבום – מצויה במקצבים שלו. מקצבים משונים היו אחד מכלי הנשק העיקריים של הפוסט-פאנק, שהרחיקו אותו מוזיקלית מהישירות והפשטות של הפאנק, והפיליז ידעו לעשות זאת כמו הגדולים ביותר. את האלבום הזה הם הקליטו עם המתופף הענק אנטון פייר, שהיה חבר גם בהרכב הג'אז-Pאנק, Lounge Lizards של ג'ון לורי (שמוכר גם מ"נרדפי החוק" של ג'ים ג'רמוש) וארטו לינדזי, מסצינת ה-No Wave האנדרגראונדית של ניו יורק. בנוסף לטכניקת התיפוף הייחודית שלו הוסיף פייר ללהקה המון כלי הקשה אקזוטיים שקישרו בין השירה האדישה של מרסר לבין שתי הגיטרות העומדות בחזית.

פיטר באק מעריץ

את ההשפעה של הפיליז אפשר לשמוע בהרבה להקות מאז. נוהגים להזכיר אותם בהקשר של הסטרוקס, אם כי לא ממש הבנתי למה. אני שומעת אותם בעיקר ביו לה טנגו. ולא רק מוזיקאים העריצו אותם. בתור במאי שידוע בטעם המוסיקלי המשובח שלו, ג'ונתן דמי העניק לפיליז את תהילת העולם הקצרצרה שלהם ב-86' בסרטו "משהו פראי" עם מלאני גריפית בפיאת קארה שחור עם פוני, שם הופיעה הלהקה תחת השם The Willies (שמו של הרכב צד של הפיליז שהיה קיים במציאות). אני לא יודעת אם זאת בדיחה או לא, אבל קראתי שדמי הציע לאולפנים סרט זומבים שבסופו קבוצה של זומבים מגיעה להופעה של הפיליז. חבל שאף אולפן לא היה בעניין.

בסך הכל הוציאו הפיליז ארבעה אלבומים. משלושת האחרים אני אוהבת במיוחד את השני, "The Good Earth", שיצא ב-86' – שש שנים אחרי האלבום הראשון - בהפקת המעריץ פיטר באק, והוא באמת נשמע כמו אלבום מוקדם של אר.אי.אם. אחר כך הם חתמו בחברה גדולה, A&M, והוציאו בה עוד שני אלבומים, עד שסגרו את העסק ב-92'. בערך באותה תקופה יצא "Crazy Rhythms" לראשונה בדיסק. בזמנו הוסיפו לו כבונוס ביצוע חדש (זאת אומרת ביצוע מתחילת הניינטיז) ל"Paint it Black" של הסטונז, שמתווסף לקאבר ל"Everybody's Got Something To Hide (Except Me and My Monkey)" של הביטלס שנמצא באלבום המקורי.

עברו כמעט שלושים שנה מאז שהאלבום יצא לראשונה וכמעט עשרים מאז שהוא יצא בדיסק. מן הראוי היה שתקליט כזה ייצא מחדש בצורה אלגנטית וחגיגית, עם בונוסים ואנקדוטות בעטיפה הפנימית, אבל נכון לעכשיו זה לא קורה. מה שכן קורה זה שבעוד כחודש הוא אמור לצאת מחדש, בהוצאה קטנה, זניחה ולא מיוחצנת, בלייבל Water Records. ההוצאה הזאת כבר נדחתה קודם, כשאופציית ההזמנה המוקדמת מופיעה ונעלמת לסירוגין מאמזון, אז אני מניחה שהיא עלולה להידחות שוב. לי, באופן אישי, נמאס לחכות. אל תחכו גם אתם, הורידו אותו עכשיו. תאמינו לי.

הפיליז, "Crazy Rhythms"
(Water Records)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully