סימנון של כבוד

בעלי התושייה שיתורו בין מסעדות הבראסרי הוותיקות של פריז עם מספיק תשומת לב, עלולים להגיע לאחת מעניינת במיוחד. לא רק בגלל האוכל פריזאי, אלא בעיקר בגלל כתובת פשוטה על הקיר: "כאן נהג לסעוד המפקח מגרה". העירוב הלא רגיל הזה בין בדיה ספרותית לחיים האמיתיים, רק יכול להמחיש את מעמדה המיוחד של הדמות שסימנון רקח בשורת הרומנים הבלשיים שלו. או בצורה מדויקת יותר – את חשיבותם של ספרי הבלשים שלו, שיש הממשיכים לטעון בתוקף (ובמידה רבה של צדק) שהם מהטובים שנכתבו אי פעם.

"התלוי מסן-פוליין" הוא תרגום עכשווי, המכנס יחדיו שלוש נובלות בלשיות, שבהן לוקח את התפקיד הראשי המפקח מגרה. הנובלה הראשונה במקבץ, "התלוי", שפורסמה בשנת 1931,היא למעשה הפעם הראשונה שבה מופיעה על מרכז הבמה דמותו של הבלש, ומצליחה להפריך כל מחשבה המזלזלת בספרות ז'אנרית, שיש הרואים אותה כנחותה מאחותה (החורגת) הקנונית. למעשה, הבעיה העיקרית של הספרות הז'אנרית נובעת מסופרים מקובעים או חסרי מעוף (ויש שיגידו שאלמנטים מסחריים כאלו ואחרים משפיעים על כתיבתם) שמעדיפים לפעול רק בתחום ההגבלות שספרות הז'אנר כאילו כופה עליהם. סימנון לא רק מביט על ההגבלות האלו וצוחק, הוא גם לא מפחד לגרום לקורא אי נוחות כאשר פתרון העלילה לעולם לא נגמר במציאת הרוצח.

ייחודם של הרומאנים האלו בנוף הבלשי נובעת קודם כל מדמותו של מגרה, שהיא מורכבת וחריגה יחסית לדמויות בלשיות אחרות: הוא גדול גוף ומעט כבד, נשוי, שייך לממסד (ואינו בלש פרטי כמו שרלוק הולמס או אחרים אצל אגתה כריסטי) ואולי יותר מכל – קשה לשייך לו סולם ערכים קונקרטי שהיינו מצפים לו ממפקח משטרה. כאשר מתבוננים בנובלה "התלוי", שהיא המרכזית בקובץ הנוכחי, פתאום מגלים שמושגי הטוב והרע, או אפילו הצדק, מקבלים אצל הגיבור פרשנות רב ממדית. יותר מכך, אפילו השאלה הבסיסית שרוב רומאני הבילוש מוותרים עליה, "האם היה כאן פשע?", עומדת למבחן. כבר ניתן לרמוז שהתשובה – לפחות בנובלה הזו – תהיה "כמעט רשומונית" ובלתי ניתנת להכרעה. אין כאן תמהיל פשוט של פשע – חקירה – מציאת הרוצח. מבנה המתח הבסיסי אמנם נשאר, מישהו מת ולא יודעים מדוע, אך סימנון מתחיל בשבירת החוקים כבר מתוך המבנה הפשוט הזה; היחיד שעד למעשה לסצינת ההתאבדות (ולא הרצח!) הפותחת את מהלכי הסיפור הוא מגרה עצמו, ויתר על כן, יש סיכוי של ממש שמגרה הוא זה שהאיץ באיש להתאבד.

הנובלה, בניגוד להרבה סיפורי מתח אחרים, אינה מתמסרת בקלות. הסגנון מעט מכביד עליה, התיאורים מתאימים לרוח התקופה ולא לזמננו, וגם אופן הפעולה של מגרה, המבוסס רבות על התבוננות עקשנית, עלול להרתיע. אך המאמץ משתלם, ואפילו טומן בחובו סכנה – אחרי מגרה, כמעט כל ספרות מתח תיראה פתאום טיפשית ושבלונית. תוסיפו לכך את אחרית הדבר המרשימה של דרור משעני לספר וקיבלתם ממתק אינטלקטואלי אמיתי, שלא ייגמר גם אחרי העמוד האחרון.

אם בוחנים דווקא את ספרות הבלשים הישראלית, מגלים שהיא כמעט ולא מצליחה להעמיד ספרי מתח יוצאי דופן באיכותם, או כאלו שמהווים מתמודדים רציניים לספרות הפשע של סימנון או אחרים. אך יש אחד שמתכתב – באופן סמוי לפחות – עם המתווה הרעיוני ורב הפנים שסימנון מציע. בשנת 1992 פרסם חיים לפיד את הרומאן "ברזניץ", שבעיני הוא ספר הבלשים הטוב ביותר שנכתב בעברית, וכנראה שכמעט ולא הצליחו לשחזר את גדולתו. כמו סימנון ב"התלוי" גם הבלש של לפיד, ברזניץ, ניחן בגוף כבד, גם הוא נשוי, שייך אל מחלקת החקירות במשטרה ואולי יותר מכל – אינו יכול למשוך את ידיו מלהתעסק בחקירה גם כשהיא אינה זוכה להתעניינות אפילו מצד מפקדיו.

אבל למרות שנדמה כי תחילת התעלומה מתחילה בצורה אופיינית, של גופה מרוטשת פנים ביער, הרי ההמשך יהמם אתכם, וגם הסוף הגדול באמת, שיכריח אתכם לקרוא את הכל מחדש. ולא, לא תצליחו למצוא שום טעויות שיקלקלו את ההישג של הסיום המושלם. בניגוד לסימנון, הרומאן של לפיד עמוס בסיטואציות פסיכולוגיות – למעשה זהו סיפור נפשי לפחות כמו שהוא סיפור בלשי, וכאן איכותו המיוחדת. אבל בשביל ליהנות מכל זה, תאלצו להשקיע קצת מאמץ בעמודי הפתיחה של "ברזניץ", שנמסרים בסגנון זרם תודעה שלא מאוד קל לצלוח. אבל כמו שמכרה משכילה שלי אמרה פעם, נדמה שזה מבחן הכניסה שחיים לפיד מעמיד בפני הקוראים שלו – רק מי שיהיה מספיק רציני וסבלני יוכל להיכנס לנבכי הסיפור. אתם יודעים, כדי שתראו שיש לכם את זה עם ספרות אמיתית.

* "התלוי מסן-פוליין", ז'ורז' סימנון – הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגם מצרפתית: אביטל ענבר; "ברזניץ", חיים לפיד – הוצאת זמורה ביתן