יום שיער רע

מעטים הדברים שמטרידים אותי כמו מחזות זמר. העובדה שאדם, ללא כל סיבה נראית לעין, פוצח בשיר – שבאורח פלא גם מתאר את רחשי ליבו, וגם מקדם את העלילה – נראתה לי תמיד כמו פתרון קל מדי (וגם נורא מביכה. מבחינתי היחידות שפוצחות בשירה באמצע החיים זה מורות וגננות). שלא לדבר על זה שמחזמר הוא פורמט שנותן מעין לגיטימציה לברוח מהתמודדות אמיתית עם הדמויות – הרי כל זמן שהאנשים מזמזמים ומפזזים, לא צריך להבין באמת את הרצונות, החוזק והחולשות שלהם, או להיכנס אל הגרעין הקשה והדרמטי שמניע אותם ואת העלילה. בסופו של דבר, הבחירות במחזמר נותרות בדרך כלל אסתטיות וצורניות בלבד, כי האיכות שלו לא נמדדת על פי קריטריונים דרמתיים, אלא על פי כאלה מוזיקליים – מחזמר קם ונופל על השירים שלו ולא על התסריט (אלא אם אתם חושבים ש"מאמא מיה" הצליח בזכות הטוויסט העלילתי בסוף).

טים ברטון הוא בדיוק מי שאמור היה לנתץ את השליליות הזו. אין במאי מתאים ממנו כדי לקחת חוויה שהיא במהותה אסתטית, ולהוסיף לה רבדים ועומק. "סוויני טוד", סיפורו של הספר הרצחני מרחוב פליט שנוקם את מות אהובתו, הוא סיפור שתפור על ברטון – נהרות של דם זורם ברחובות לונדון במאה-19, גרונות משוספים, מלחמות מעמדות ואהבה נכזבת. אלא שברטון נכשל לאורך כל הדרך. להחמיא למוזיקה, לסגנון ולעיצוב בסרט של ברטון זה בערך כמו ללכת למול-ים ולכתוב על הקולה; מה שבאמת משנה זה התוכן שהוא מצליח לצקת לתוך החוויה האסתטית המרשימה, או במקרה הזה, הלא כלום.

נדמה שברטון כל כך התאהב בקונספט המחזמרי, שהוא לקה בסינדרום שטוקהולם ז'אנרי והתקשה להזריק פנימה את הטים ברטוניות, שבזכותה יש מי שעוקב אחרי הקריירה שלו כבר עשרים שנה. אם יש דבר שבו ברטון מצטיין בסרטיו הוא טשטוש הגבולות שבין הטובים לרעים. נקודת המוצא שלו היא שכולנו קורבנות שמנסים להתמודד עם אותם קשיים בדרכים שונות, וכולנו מונעים על ידי חולשות ומלאים בנקודות תורפה. תחשבו על הפינגווין ב"באטמן חוזר", על ג'ק סקלטון ב"הסיוט שלפני חג המולד", או אפילו האינטרפרטציה המייקל ג'קסונית שלו לווילי וואנקה ב"צ'ארלי בממלכת השוקולד". עכשיו תשכחו מהם לפני שאתם הולכים לראות את "סוויני טוד". ב"סוויני טוד", למרות שכל המרכיבים הנכונים נמצאים בו – עלילה מקאברית, רצחנית ולא מצטדקת – אין את האמביוולנטיות הזו, אלא את אותה שטחיות שמאפיינת מחזות זמר ובה הצורה היא חזות הכל.

ב"מולין רוז'" של באז לוהרמן נעשה ניסיון (שגם הצליח), לשבור את הקונספט המיוזיקלי, גם ברמה החזותית, גם בשימוש במוזיקה, וגם בסיפור שנוצק לתוכם. האלמנטים הפכו את "מולין רוז'" לחוויה חזקה יותר ממחזמר סטנדרטי, כזה שלא נראה כמו גרסה קולנועית של מחזה שכבר עלה על הבמות, אלא בהיבריד חדש, שעושה שימוש פילמאי ומרתק בתיאטרליות. גם ב"סאות' פארק – גדול יותר, ארוך יותר ולא חתוך" ו"טים אמריקה" של טריי פארקר ומאט סטון נעשה שימוש מבריק בקונבנציות מחזמריות, שמכסות על ביקורת חברתית ופוליטית חריפה, ונעזרות בשירים כדי לחזק את האמירה על התרבות אותה הם מרטשים. ב"סוויני טוד", למרבה הצער, ברטון נשאר עבד נרצע של הז'אנר שבו החליט לפעול, ומספק תוצאה מעוררת גיחוך. ג'וני דפ נותן את אחד התפקידים הגרועים ביותר שלו בשנים האחרונות, ובוודאי את ההופעה החלשה ביותר בסרט של ברטון. גם הלנה בונהם קרטר, אשתו של ברטון, לא ממש סרה למרותו, ואפילו אלן ריקמן נראה רע במיוחד.

בדיעבד, חבל שברטון נכנס לפרויקט הזה מלכתחילה, אחרי שלושה סרטים ברציפות בהם היה בשיאו. הפרויקט הגדול הבא שלו הוא "אליס בארץ הפלאות", עוד משימה שנראית תפורה עליו (בשביל טרי גיליאם אף אחד כבר לא ימשכן את הבית), אבל אחרי "סוויני טוד" פתאום נראית מעורפלת משהו. מצד שני, גם "סיפורי דגים" הגיע אחרי "כוכב הקופים", ככה שאולי לא צריך להיות יותר מדי מודאגים.