למה זה מגיע לנו?

בתי הקברות של עסקי השעשועים מלאים בשחקנים, תסריטאים, במאים, מפיקים, סרטים ותכניות, שלא ידעו את מקומם. הכסף, האגו - הטרמפולינות שסייעו להם לקפוץ מעל הפופיק – הבטיחו אולי נגיעה בשמיים, אבל ברוב הפעמים הביאו לנחיתות אונס. וזה למה? כי, בניגוד לטעות הנפוצה, היעדר כל סימן לאורינטציה בתוך המרחב התרבותי לא מלמדת על איכות דווקא, כי אם בעיקר על קונטקסט לא מוצלח.

צפייה בתכנית הראשונה של "גם להם מגיע" מבהירה, בצורה כמעט חד משמעית, שהמקום של ערן פיין ועוזי וייל כצמד יוצרי הומור-סאטירה-נונסנס הוא בביפ; או לפחות, לא בערוץ 10. האדפטציה המתבקשת שעשו השניים ל"הרצועה" ז"ל, מאבות המזון של ערוץ הצחוק ושוברת טבואים סדרתית ומבריקה, בכדי שתתאים לדרישות של ערוץ מסחרי, היא גרסה חיוורת, גסה, נטולת הקשר ובעיקר מביכה של המקור (והיו כל כך הרבה רגעים אמש בהם הרגשתי מבוכה נוכח ההתרחשות על המרקע). ל"גם להם מגיע", שמשודרת בספוט הנחשק - בשבת אחרי "הישרדות" - אין את הפריבילגיה של רצועת רוחב בערוץ נישה, שיכולה לרוץ לטווח ארוך ולייצר המשכיות וקאלטיות, לבנות ולבסס דמויות, בדיחות פנימיות חוזרות ותתי עלילות (מה גם שפולקלור וקאלט הם דברים שאי אפשר ליזום, אלא מגיעים מהקהל). ההבנה הזו הביאה את יוצרי "גם להם מגיע" לנסות לקצר את הדרך ולעגל בפינות, אבל לגרום לקהל לצעוק "אהוד ברק בן זונה" זו סתם פרובוקציה נטולת סאטירה וחסרת טעם (וזה לא שאין דברים לומר על ברק, אבל זו סתם גסות, שלא לדבר על איך הצעקה הזו נראית לעומת מערכון המקביל ב"ארץ נהדרת" - המונטאז' שהורכב מנאומים שלו ושודר כבר לפני שבועיים).

על פניו מוקדם מדי לשפוט תכנית שנמצאת עדיין בתקופת הסתגלות, אבל הרף הוצב ל"גם להם מגיע" על ידי היוצרים שלה עצמה, מה גם שעצם הצמדתה ל"הישרדות", יום לפני "ארץ", נתנה דרור לפינטוז על תחרות חופשית במשקל צחוקים כבד. אלא שאפילו סף ה"יש כאן פוטנציאל, בואו נראה מה יהיה בשבוע הבא" לא נחצה בתכנית הראשונה.

"גם להם מגיע" מפוצצת מדמויות שעל הנייר נראות ככאלו שיכולות לעבוד נהדר – יהורם גאון כפרשן מדיני עם תסמונת טורט, אחיו השמן וחולה האסטמה של מייקל לואיס, כתב צבאי חבול וחבוש, צלבן נעלב-סדרתי, כתב תרבות אינפנטיל ופרשנית ביטחונית שהיא גם אסירת עולם; הבעיה היא שתסמונת הטורט מסתכמת בקיבעון לומר "בן זונה", גג האסטמה מפסיק להצחיק אחרי השתנקות אחת, האינפנטיליות הופכת למוגבלות על גבול הפיגור, ולאסירת העולם יש קול צרוד עם מבטא ערסי, שמתאים יותר למערכונים של "מה קשור?", מאשר לכאלה של עוזי וייל. על כולם מנצח ליאור אשכנזי בהופעה שמעוררת געגוע אפילו ליויו הרמטכ"ל מ"השיר שלנו". כן, הוא עד כדי כך לא שייך (וגם הקריא מהטלפרומפטר טעות מביכה בעברית כשאמר "חמישי למרץ"). כנראה שככה זה כשאתה מופיע בארבע תוכניות טלוויזיה שונות ולא ברור לך לאיזה אולפן הגעת. אפילו המודעות העצמית – של אשכנזי על הפלופ של "כפיות" ושל הערוץ כלפי "הישרדות" – נראית מעושה ולא באמת כמו איזה הכאה על חטא (ותעיד על כך הופעת האורח של ויקה, שהוכיחה סופית שכוכבי "הישרדות" ישהו לנו בפריים ככל הנראה פחות זמן אפילו מהגברים של שרון איילון).

יש משהו קצת לא הוגן בלקבור תכנית עם כל כך הרבה כוונות טובות כבר אחרי פחות משעת אוויר; אולי בכלל מדובר במין פיילוט שבו אנחנו אמורים להתרגל אל הדמויות, וכל הסאטירה, הנונסנס הקורע, התחכום ושחיטת הפרות הקדושות יגיעו בהמשך. ובכל זאת, כשצוות של שחקנים כל כך מנוסים וכותבים כל כך מבריקים יוצרים ביחד משהו שנראה כמו הרגעים החלשים מימי האודישנים של האקדמיה לצחוק, אין ממש מקום לתירוצים.