דוסון קריק

הכוכב האמיתי של "ג'ונו" הוא הפסקול המצליח בכיכובה של קימיה דוסון. אלון עוזיאל האמין בה עוד כשהופיעה בפטיפון

אלון עוזיאל
17/02/2008

הגדולה של "ג'ונו" – כנראה הסרט הכי מדובר של התקופה – היא לא בכך שהביא למקסימום הכנסות ממינימום הוצאות. סרטי אינדי קטנים שמתפוצצים להוליווד בפנים כבר ראינו לא פעם ("נפוליאון דינמיט" ו"מיס סאנשיין הקטנה" הן דוגמאות יחסית עדכניות, אך יש עוד); גם סיפורים מקסימים שכאלו כבר ראינו. אל תבינו אותי לא נכון, נהניתי מכל שניה של "ג'ונו" – הסיפור היה מרגש, כל ליהוק היה הברקה ואפילו, בניגוד לכל חלק פנימי שיש לי בגוף, לא הפריע לי שג'ונו החליטה לא לעשות הפלה. נו, יש מספיק אנשים שיסכימו להרוג תינוקות בעולם גם בלי העזרה של אלן פייג'. הכל היה שם מאוד נכון, אני מסכים. אבל מה שבאמת היה ענקי ב"ג'ונו" היה הפסקול, או יותר נכון, ההצלחה שלו.

טוב לדעת (מקודם)

הלחצן הזה יכול להציל את חייך במקרה חירום רפואי

מוגש מטעם שחל

מזל? הגיון!

הפסקול של "ג'ונו" נמצא כבר שישה שבועות ברצף בשמניה הפותחת של מצעד הבילבורד האמריקאי – מצעד המבוסס על נתוני מכירות בלבד. לפני שבועיים, הוא אפילו הגיע למקום הראשון. קימייה דוסון, האמנית הראשית בפסקול (עליה נרחיב בהמשך) הפכה לכוכבת בין לילה, אחרי שנים של פעילות אנטי ממסדית מובהקת. יש כאלו שזה נראה להם מהפכני, אחרים יגידו שמדובר במזל. לי זה נראה כהגיון ישר – אבל מירב צרכי המוזיקה מעולם לא הלכו עם הגיון, אלא עם מה שדחפו להם לידיים, שזה דרך אגב, מה שאפשר למצוא מסביב לפסקול המדובר בבילבורד: שריל קרואו, אלישיה קיז ולני קרביץ. איזה שעמום.

הפסקול נחלק לשניים: שירים של אמני שוליים ידועים ושירים של דוסון וההרכבים השונים שלה. האמת, לא היה מפתיע למצוא אף שיר שנמצא בחלק הראשון בכל פסקול מצליח – מדובר בשירים מדהימים, אך כאלו שילכו טוב כמעט עם כל מאזין: הקאבר של סוניק יות' ל-“Superstar” הוא אחד הביצועים הכי חודרניים בעולם; “Sea of Love” מחזיר אותנו לתקופה ההיא שבה קאט פאוור עוד ידעה לעשות גרסאות כיסוי; את “I'm Sticking With You” של הוולווט אנדרגראונד אני חושב שכבר שמעתי באיזה חמישה סרטים ועם שני שירים של בל אנד סבסטיאן אי אפשר לטעות.

בגרות בקימיה

מה שמדהים כאן הוא השליטה של דוסון, שחולשת על שמונה קטעים באלבום: חמישה מאלבומי הסולו שלה, שניים מלהקה בת מיליון החברים שהיא מובילה בשם Antsy Pants, ואחד של ההרכב פורץ הגבולות בו החלה את הקריירה שלה, The Moldy Peaches (שזה גם שיר הנושא של הסרט, וזה שהשחקנים שרים יחדיו בסיומו).

אין מה לעשות, זה ממש מוזר שדוסון היא פתאום כוכבת. היא לא מתאימה בנוף של הטוק שואוז, ולמרות העבודה המקודשת שהיא עושה כבר כעשר שנים, לא רואים אנשים שכמוה בהיכלי התהילה של התרבות הפופולארית. למה? כי דוסון היא האם-אמא של האנטי-פולק (מושג שיגרום לרוב העולם לרוץ לוויקיפדיה או להחליף נושא) ואנטי-גיבורה בכל רמ"ח אבריה. היא שמנה (בלשון המעטה), היא שחורה (למרות שזה לא ממש בטוח), היא מטונפת (תסתכלו עליה, זה נראה כאילו היא לא התקלחה איזו שנה), היא היפית חובבת עצים (על אמת, לא איזו ילדה עשירה שפתאום גילתה שהורגים דולפינים חמודים) והיא תמיד זורקת את הדעות הפוליטיות שלה בכל שיחה (ככל נערת סלון מזל שמכבדת את עצמה).

אנחנו אולי כבר ב-2008, אבל זה עדיין מאוד נדיר לשמוע משפטים ישירים כמו "פאק בוש ופאק על המלחמה הזאת" באלבום שמוכר כל כך הרבה – אבל לא כאן הקטע המרשים (אחרי הכל גם גרין דיי האופורטוניסטים עשו את זה). מה שמדהים בהצלחה הפתאומית של דוסון – אמנית שרק לפני שנתיים וחצי היתה פה בארץ והסתפקה בשתי הופעות אינטימיות למדי בחלל הפצפון של הפטיפון – הוא שמדובר בסופר לואו-פיי; מוזיקה שמורכבת בעיקר מגיטרה אקוסטית, הקול העדין והילדותי של דוסון, הכתיבה המיוחדת שלה וקצת אינפנטיליות מודעת לעצמה.

אמריקה נפלה בקסם

הפסקול מורכב כולו משירים ישנים, שהגיעו לסרט רק כי לבמאי, ג'ייסון רייטמן, היה קצת אומץ. הוא שאל את אלן פייג', השחקנית הראשית, שאלה פשוטה: "אם ג'ונו היתה אמיתית, למה היא היתה מאזינה?" ופייג' ענתה "למולדי פיצ'ס". רייטמן קפץ לאינטרנט, הוריד והתאהב בדוסון. קצת אחריו גם אמריקה נפלה בקסם.

לא ברור אם דוסון תשתמש בתנופה שהסרט העניק לה בכדי להפוך לשם שאנשים יזכרו. בראיונות שקראתי איתה אחרי ההצלחה, היא לא ממש היתה מרוצה מכל הרעש שפתאום יש סביבה. בכלל, היא כבר הודיעה שהאלבום הבא שלה הולך להיות דיסק עם שירי ילדים. זה רק מראה כמה שהאישה הזו לא חושבת ביזנס, אף פעם.

זה גם מוכיח שוב את מה שרוב חובבי השוליים כבר יודעים מזמן: המוזיקה הזו, שנתפסת בעיני רבים כאליטיסטית, מתנשאת או מתחכמת, היא סתם עוד סוג של פופ, רק בפורמט מעניין יותר, וכל כך הרבה אנשים יכולים ליהנות ממנה, אם רק תינתן להם ההזדמנות. בדיוק כמו תמיד, זה בידיים של האולפנים, חברות התקליטים וכל מיני אנשים עם המון כסף. אני רק מקווה שהם למדו משהו מ"ג'ונו".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully