פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "היורשים" של קאווי הארט המינגס

      עורך דין כושל יוצא לחפש את המאהב של אשתו, דוגמנית עבר רגע לפני ניתוק ממכשירי החייאה. מתוך "היורשים" של קאווי הארט המינגס

      השמש זורחת, ציפורים מצייצות, עצי דקל נעים ברוח. אז מה. אני בבית חולים ואני בריא. לבי פועם כהלכה. מוחי משגר מסרים צלולים וברורים. אשתי במיטת בית החולים המוגבהת, בתנוחה בה אנשים ישנים במטוסים - גופה נוקשה, ראשה שמוט הצדה. ידיה מונחות בחיקה.

      "למה שלא נשכיב אותה?" אני שואל.

      "חכה," אומרת בתי סקוטי. היא מצלמת את אמה במצלמת פולרואיד. היא מנופפת בתמונה על פניה כבמניפה, בעוד שאני לוחץ על הכפתור בצד המיטה כדי להנמיך את פלג גופה העליון של אשתי. אני משחרר את הכפתור כשהיא שוכבת על גבה, כמעט שטוחה לגמרי.

      ג'ואני נמצאת בתרדמת כבר 23 יום, ובימים הקרובים אצטרך לקבל מספר החלטות שיתבססו על פסיקתו הסופית של הרופא שלנו. האמת - אצטרך רק לגלות מה יש לרופא לומר על מצבה של ג'ואני. לא אדרש לשום החלטות, כי לג'ואני יש צוואת חיים. כתמיד, היא מקבלת את כל ההחלטות הנוגעות לה.

      עכשיו יום שני. ד"ר ג'ונסטון אמר שנדבר ביום שלישי, והפגישה המיועדת מלחיצה אותי כאילו מדובר בסוג של דייט רומנטי. אינני יודע כיצד לנהוג, מה לומר, מה ללבוש. אני עושה חזרות על תשובות ותגובות, אבל עד כה הצלחתי רק ככל שמדובר בתרחישים אפשריים חיוביים. לא עשיתי חזרות על תוכנית ב'.

      "זהו," אומרת סקוטי. זהו שמה האמיתי. ג'ואני חשבה שיהיה מגניב לקרוא לה על שם אביה, סקוט. אני חולק על כך.

      אני מתבונן בתצלום שנראה כאחד התצלומים מהסוג שמצלמים בצחוק, כבדיחה, מישהו ישן. אין לי מושג למה נדמה לנו שהתמונות הללו כל כך מצחיקות. אפשר לעשות לך המון דברים בזמן שאתה ישן. זהו כנראה המסר. תראה עד כמה אתה פגיע, לכמה דברים אינך מודע. עם זאת, בתמונה הזו ברור שהיא אינה ישנה. ג'ואני מחוברת לעירוי ולמשהו שנקרא צנרור תוך-קני, צינור הנשמה שיוצא מפיה ומחובר למכשיר שעוזר לה לנשום. היא מוזנת דרך צינורית ומקבלת מספיק תרופות כדי לקיים כפר שלם בפיג'י. סקוטי מתעדת את חיינו בשביל שיעורי ההיסטוריה והאזרחות שלה. הנה ג'ואני בבית החולים "קווינ'ס", השבוע הרביעי שלה בתרדמת - תרדמת שזכתה לדירוג עשר בסולם גלזגו ולדרגה שלוש בסולם ראנצ'ו לוס אמיגוס. היא השתתפה במרוץ מפרשיות במרחק מה מהחוף, והועפה ממפרשית שנעה במהירות של 128 קמ"ש, אבל אני חושב שהיא תהיה בסדר.

      "היא מגיבה בצורה לא תכליתית ולא מוגדרת לגירויים, אם כי לפעמים תגובותיה כן מיוחסות לגירוי, אבל אין בהן יציבות." זה מה שאמרה לי הנוירולוגית שלה, אישה צעירה עם רעד קל בעינה השמאלית וסגנון דיבור מהיר, שמקשה מאוד על שאילת שאלות. "הרפלקסים שלה מוגבלים ולעתים קרובות זהים, בלי קשר לגירוי המוצג לה," היא אומרת. שום דבר מזה לא נשמע לי טוב, אבל מבטיחים לי שג'ואני עדיין נאבקת. לי יש תחושה שהיא תהיה בסדר ושבבוא היום תוכל לתפקד כרגיל. אני בדרך כלל צודק ביחס לדברים כאלה.

      "למה היא השתתפה בתחרות?" שאלה הנוירולוגית.

      השאלה בלבלה אותי. "כדי לנצח, אני מניח. כדי להגיע ראשונה לקו הגמר."

      "תכבי את זה," אני אומר לסקוטי. היא מסיימת להדביק את התצלום באלבום שלה ומכבה את הטלוויזיה בשלט.

      "לא, אני מתכוון לזה." אני מצביע לעבר מה שמעבר לחלון - השמש והעצים, הציפורים שמקפצות בדשא בין פירורים שהושלכו להן בידי תיירים וזקנות תמהוניות. "תסגרי את זה. זה נורא."

      קשה לשמור על רוח נכאים בנוף הטרופי. בערים גדולות ודאי אפשר להסתובב ברחוב בפנים נפולות, ואיש לא ישאל אותך מה הבעיה או יעודד אותך לחייך. אבל כאן כולם בגישה שאנחנו בני מזל לחיות בהוואי; גן העדן שולט מעל לכול. לדעתי, גן העדן יכול ללכת להזדיין.

      "דוחה," אומרת סקוטי. היא מסיטה את הווילון הנוקשה על פני החלון, מסתירה מאחוריו את כל הנוף.

      אני מקווה שהיא לא שמה לב שאני בוחן אותה, ומודאג מאוד ממה שאני רואה. היא מתרגשת בקלות מוזרה. היא בת עשר. מה עושים אנשים בני עשר במשך היום? היא מתווה באצבעה קו על זגוגית החלון וממלמלת, "אני יכולה לקבל מזה שפעת עופות," ואז היא יוצרת בכף ידה עיגול סביב פיה ומשמיעה קולות חצוצרה. היא מטורללת. מי יודע מה קורה שם בתוך הראש שלה. ואם כבר מדברים על הראש שלה, אין ספק שתספורת או לפחות סירוק יועילו לה. מפלים קטנים של שיער חדש נחים על קודקודה. איפה היא מסתפרת? אני תוהה. האם בכלל הלכה פעם להסתפר במספרה? היא מגרדת את עור הקרקפת שלה, אחר כך בוחנת את ציפורניה. היא לובשת חולצה ועליה הכיתוב, אני לא בחורה כזאת. אבל אני יכולה להיות! אני אסיר תודה על שאינה יפה מדי, אבל יודע שזה יכול להשתנות.

      אני מביט בשעוני. ג'ואני נתנה לי אותו.

      "המחוגים זוהרים והלוח עשוי מאם הפנינה," אמרה.

      "כמה הוא עלה?" שאלתי.

      "איך ידעתי שזה יהיה הדבר הראשון שתגיד עליו?"

      היה לי ברור שהיא נעלבה, שהשקיעה מאמץ רב בבחירת המתנה. היא מאוד אוהבת לתת מתנות, לשים לב לאנשים כדי שתוכל להעניק להם מתנה שאומרת כי השקיעה זמן בניסיון להכיר אותם, להקשיב להם. או שכך לפחות זה נראה. לא הייתי צריך לשאול על המחיר. היא בסך הכול רצתה להראות שהיא מכירה אותי.

      "מה השעה?" שואלת סקוטי.

      "עשר וחצי."

      "עוד מוקדם."

      "אני יודע," אני אומר. אני לא יודע מה לעשות. אנחנו כאן לא רק מבקרים המקווים שמצבה של ג'ואני השתפר במשך הלילה ושהיא מגיבה לאור וצליל ודקירות מכאיבות, אלא גם כי אין לנו מקום אחר ללכת אליו. סקוטי נמצאת כל היום בבית הספר ומשם אוספת אותה אסתר, אבל השבוע הרגשתי שעליה לבלות יותר זמן כאן, איתי, ושחררתי אותה מבית הספר.

      "מה את רוצה לעשות עכשיו?" אני שואל.

      היא פותחת את ספר הזיכרונות שלה, פרויקט שממלא כך נדמה את כל זמנה כעת. "לא יודעת. לאכול."

      "מה את בדרך כלל עושה בשעה הזו?"

      "אני בבית ספר."

      "ומה אם זה היה יום שבת? מה היית עושה אז?"

      "ים."

      אני מנסה להיזכר בפעם האחרונה שבה היתה תחת אחריותי הבלעדית, ומה עשינו ביחד. אני חושב שזה היה כשהיתה בערך בת שנה, שנה וחצי. ג'ואני היתה צריכה לטוס למאווי לצילומים ולא הצליחה למצוא בייביסיטר, וגם הוריה לא יכלו לעזור מסיבה כלשהי. אני הייתי בעיצומו של שפט ונשארתי בבית, אבל הייתי פשוט חייב לעבוד קצת ולכן הכנסתי את סקוטי לאמבטיה והנחתי בה פיסת סבון מוצק. התבוננתי במתרחש כדי לראות מה קורה. היא התיזה סביבה וניסתה לשתות את מי האמבט, ואז גילתה את הסבון והושיטה יד לתפוס אותו. הסבון חמק מאחיזתה והיא ניסתה שוב, הבעה של פליאה על פניה הזעירות. חמקתי החוצה למסדרון שבו אלתרתי עמדת עבודה, כולל מסך השגחה על הפעוטה. שמעתי אותה צוחקת ולכן ידעתי שאינה טובעת. אני תוהה אם גם עכשיו זה יעבוד אם אכניס אותה לאמבטיה עם סבון "אייריש ספרינג" חמקמק.

      "אפשר ללכת לים," אני אומר. "אמא היתה לוקחת אותך למועדון, נכון?"

      "ברור. אלא לאן?"

      "אז זו התוכנית. אחרי שתדברי איתה ונחליף מילה עם אחות, נעבור בבית ואז נלך."

      סקוטי מוציאה תצלום מהאלבום שלה, מועכת אותו בידה ומשליכה אותו. אני תוהה איזו תמונה זו היתה - אם היה זה התצלום של אמה במיטה, זו לא בדיוק המזכרת המשפחתית האידיאלית. "הלוואי," אומרת סקוטי, "מה הלוואי?"

      זה אחד המשחקים שלנו. מדי פעם היא מציינת מקום שבו היתה רוצה להיות באותו הרגע, מעבר למקום ולזמן שבו אנו נמצאים.

      "הלוואי שהייתי אצל רופא שיניים," היא קובעת.

      "גם אני. הלוואי שהיו עושים לנו צילומי שיניים."

      "ולאמא היו מלבינים את השיניים," היא אומרת.

      באמת הייתי רוצה שנהיה עכשיו במרפאה של ד"ר ברנץ', שלושתנו ביחד, מתמסטלים על גז צחוק, מרגישים את השפתיים שלנו רדומות. טיפול שורש יכול היה להיות פיצוץ בהשוואה למצב הנוכחי. בעצם, כל טיפול רפואי פולשני. באמת. האמת היא שהייתי רוצה להיות בבית, עסוק בעבודה שלי. אני חייב להחליט לגבי הבעלות על אדמות שהן רכוש משפחתי מאז שנות הארבעים של המאה ה-19. מכירה שלהן תחסל את כל אחזקות הנדל"ן של משפחתי, ואני ממש מוכרח לבחון היטב את העובדות עד לישיבה המיועדת עם בני דודי בעוד שישה ימים. זה המועד האחרון שלנו. שתיים בצהריים בביתו של בן דוד שש, שישה ימים מהיום. אנחנו נאשר קונה. זה חסר אחריות מצדי שדחיתי במשך זמן רב כל כך כל מחשבה על העסקה, אבל זה כנראה מה שעושים אצלנו במשפחה כבר הרבה זמן. הפנינו עורף למורשת שלנו בציפייה למישהו שיופיע וייקח אחריות על ההון שלנו, וגם על החובות שלנו.

      אני מגיע למסקנה שאסתר תיאלץ לקחת את סקוטי לים, ואני מתכוון לומר לה את זה, אבל בסוף אני לא אומר כי אני מתבייש. אשתי בבית חולים, בתי זקוקה להוריה, ואני חייב לעבוד. הנה אני שוב שם אותה באמבטיה.

      אני רואה את סקוטי בוהה באמה. גבה שעון אל הקיר והיא ממששת את אמרת חולצתה.

      "סקוטי," אני אומר. "אם את לא מתכוונת להגיד כלום, אז מוטב שנלך."

      "אוקיי," היא אומרת, "בוא נלך."

      "את לא רוצה לספר לאמך מה קורה בבית הספר?"

      "אף פעם לא אכפת לה מה קורה בבית ספר."

      "מה ביחס לפעילויות שאחרי הלימודים? יש לך לוח זמנים עמוס יותר מאשר לנשיא. ספר הזיכרונות שלך, תראי לה אותו. או מה שעשית בחוג לניפוח זכוכית בפעם האחרונה?"

      "בונג," היא אומרת.

      אני מתבונן בה היטב לפני שאני מגיב. נדמה שלא אמרה שום דבר חריג. אני אף פעם לא בטוח אם היא באמת יודעת מה היא אומרת. "מעניין," אני אומר. "מה זה בונג?"

      היא מושכת בכתפיה. "אחד מהתיכון לימד אותי לעשות את זה. הוא אמר שזה הולך טוב עם חטיפי צ'יפס וסלסה וכל אוכל אחר שעולה בדעתי. זה מין צלחת הגשה".

      "עדיין יש לך את ה... בונג הזה?"

      "בערך," היא אומרת. "אבל מר לרסון אמר לי לעשות מזה ואזה. אני אוכל לשים בה פרחים ולתת לה." היא מצביעה לעבר אמה.

      "זה רעיון מצוין!"

      היא נועצת בי מבט מפקפק. "לא צריך להיסחף."

      "מצטער," אני אומר.

      אני נשען לאחור בכיסאי ומתבונן בכל החורים שבתקרה. אני לא יודע מדוע אינני מודאג, אבל אני פשוט לא. אני יודע שג'ואני תהיה בסדר, כי היא תמיד יוצאת בשלום מכל דבר. היא תתעורר ולסקוטי תהיה אמא ואנחנו נוכל לדבר על הנישואים שלנו ואני אוכל לשים בצד את החשדות שלי. אני אמכור את הנכס ואקנה לג'ואני מפרשית, משהו שיהמם אותה ויגרום לה לצחוק בשמחה עצומה.

      "בפעם האחרונה אתה היית זה ששכב במיטה," סקוטי אומרת.

      "נכון."

      "בפעם האחרונה שיקרת לי."

      "אני יודע סקוטי. תסלחי לי."

      היא מתכוונת לקטע שלי בבית החולים. היתה לי תאונת אופנוע קטנה. התרסקתי במסלול מרוצים, ועפתי מעל לכידון אל תוך ערימת עפר אדום. בבית, אחרי ההתרסקות, סיפרתי לג'ואני ולסקוטי מה קרה, אבל התעקשתי שאני בסדר ושאני לא הולך לבית חולים. סקוטי ערכה לי מבחנים קטנים, להוכיח שאי אפשר לסמוך על דברי. ג'ואני שיתפה פעולה. הן שיחקו שוטרת רעה, שוטרת עוד יותר רעה.

      "כמה אצבעות?" שאלה סקוטי וזקרה מולי מה שנראה לי כזרת ואגודל.

      "שטויות," אמרתי. לא רציתי לעמוד כך למבחן.

      "תענה לה," אמרה ג'ואני.

      "שתיים?"

      "אוקיי," אמרה סקוטי בזהירות. "תעצום עיניים, תיגע בקצה האף ותעמוד על רגל אחת."

      "שטויות, סקוטי. את זה אני לא מסוגל לעשות בשום מצב, ואת מתייחסת אלי כמו אל נהג שיכור."

      "תעשה מה שהיא אומרת," צעקה ג'ואני. היא תמיד צועקת עלי, אבל זו בעצם הדרך שבה אנחנו מדברים אחד לשני. הצעקות שלה גורמות לי להרגיש מטופש ואהוב. "תיגע בקצה האף שלך ותעמוד על רגל אחת."

      עמדתי במריי בשקט. ידעתי שמשהו לא בסדר איתי, אבל לא רציתי ללכת לבית החולים. רציתי לתת למה שהיה לא בסדר איתי פשוט להסתיים מעצמו. הייתי סקרן לראות מה יקרה לי. התקשיתי להחזיק את הראש מורם. "אני בסדר."

      "אתה קמצן," אמרה ג'ואני.

      היא צדקה, כמובן. "את צודקת," אמרתי. בדמיוני יכולתי לראות בדיוק מה יקרה: "נפצעת," יאמר לי רופא ויגבה ממני מיד לפחות אלף דולר, יעשה כל מיני דברים מיותרים וייתן לי יעוץ שאין מה לסמוך עליו, זהיר מדי, מחשש לתביעה משפטית. ואז אצטרך להתעסק עם חברות הביטוח, שיאבדו בכוונה מסמכים כדי להימנע מתשלום, בית החולים יפנה אותי למחלקת חשבונות ואני אצטרך להתעסק עם כל זה בטלפון, מול פקידים שאין להם אפילו בגרות. גם עכשיו אני ספקן. הנוירולוגית מהירת הדיבור ומנתח המוח שלנו טוענים שעליהם רק לייצב את רמות החמצן ולשלוט בנפיחות שבמוחה. זה נשמע די קל; לא צריך להיות מנתח כדי להחזיק מישהו מלא בחמצן. הבהרתי לג'ואני את עמדותי ביחס לרופאים בעודי משפשף את הצד הימני של ראשי.

      "תסתכל על עצמך," אמרה ג'ואני. הסתכלתי על ציור של דגים מתים שתלוי על הקיר אצלנו, וניסיתי להיזכר איפה קנינו אותו. ניסיתי לקרוא את שם האמן: בריידי צ'רקיל? צ'רצ'יל?

      "אתה אפילו לא מסוגל לראות ישר," היא אמרה.

      "אז איך אני אמור להסתכל על עצמי?"

      "שתוק, מאט. תתארגן ותיכנס למכונית."

      התארגנתי ונכנסתי למכונית.

      התברר שנגרם לי נזק לעצב הרביעי, זה שמחבר את העיניים למוח. זה הסביר למה דברים נראו לי לא בפוקוס.

      "יכולת למות," אומרת עכשיו סקוטי.

      "מה פתאום," אני אומר. "עצב רביעי? מי צריך אותו?"

      "שיקרת. אמרת שאתה בסדר. אמרת שאתה יכול לראות את האצבעות שלי."

      "לא שיקרתי. ניחשתי נכון. חוץ מזה, לרגעים אחדים היו לי פתאום תאומות. שתי סקוטי."

      היא ממצמצת, אומדת את כוונותי הנסתרות.

      אני זוכר שכשהייתי מאושפז בבית החולים ג'ואני הכניסה וודקה לג'לי שלי. היא הרכיבה את רטיית העין שלי, נכנסה איתי למיטת בית החולים וחטפה תנומה לצדי. זה היה נחמד. זה היה הדבר האחרון הנחמד באמת שעשיתי איתה.

      יש לי חשד טורדני שהיא מאוהבת עכשיו, או היתה מאוהבת בעבר בגבר אחר.

      כשהיא אושפזה ב"קווינ'ס" עברתי על הארנק שלה בחיפוש אחרי כרטיס הביטוח הרפואי שלה ומצאתי פתק שנכתב על פיסת נייר כחולה, נוקשה, מהסוג שנועד לפתקים סודיים. בפתק נאמר: חושב עלייך. להתראות ב"אינדיגו".

      ייתכן שהפתק מלפני שנים. היא תמיד מוצאת דפי מרשמים דהויים מחופשות פרה היסטוריות, כרטיסי ביקור של עסקים שכבר אינם קיימים, כרטיסי קולנוע לסרטים כמו עולם המים או גלורי. הפתק יכול גם להיות מאחד מחבריה הדוגמנים ההומואים. הם תמיד משתמשים בביטויים חמודים-מפגרים כאלה, וצבע הכרטיס הקטן היה תכלת "טיפאני" נשי. באותו הרגע התעלמתי מחשדותי, ואני משתדל לשכוח מהפתק אם כי באחרונה אני מוצא את עצמי מהרהר בערמומיות שלה ובנטייתה לפלרטט - הדרך שבה היא מסוגלת לשתות ולשתות, ולמה מובילה השתייה, הלילות הרבים שבילתה מחוץ לבית, עם הבנות - וכשאני חושב כך על הדברים, רומן מהצד נראה בהחלט אפשרי אם לא בלתי נמנע. אני שוכח שג'ואני צעירה ממני בשבע שנים. אני שוכח שהיא זקוקה כל הזמן למחמאות ולבידור. היא צריכה להרגיש רצויה, מבוקשת, ואני לעתים קרובות עסוק מכדי להחמיא, לבדר או להשתוקק. עם זאת, אינני מסוגל באמת לדמיין אותה מנהלת רומן. אנחנו מכירים זה את זה כבר יותר מעשרים שנה. אנחנו מבינים אחד את השני ולא מצפים ליותר מדי. אני מרוצה ממה שיש לנו, ואני יודע שגם היא מרוצה. החשדות שלי ממש לא נוחים עכשיו.

      סקוטי עדיין מצמצמת עיניים מולי. "יכולת לגמור בקו ישר, מצפצף, על המוניטור," היא אומרת.

      אני תוהה מה הקשר בין התאונה שלי למשהו. באחרונה סקוטי מציינת את פגמי, את התחבולות והשקרים שלי. היא מראיינת אותי. אני המועמד להיות הגיבוי. אני האבא. אני מניח שהיא ואסתר מנסות להכשיר אותי לתפקיד, אבל אני רוצה לומר להן שזה בסדר. אני רק ממלא המקום והכוכבת תחזור בקרוב.

      "מה עוד היית רוצה?" אני שואל.

      היא יושבת על הרצפה, סנטרה שעון על מושב של כיסא. "ארוחת צהריים," היא אומרת. "אני גוועת ברעב. ושתייה. אני חייבת שתייה."

      "הייתי רוצה שתדברי איתה," אני אומר. "אני רוצה שתעשי את זה לפני שאנחנו הולכים. אני יכול להביא לך משהו לשתות. אני אתן לך פרטיות. תוכלי לדבר בפרטיות." אני קם, מותח את זרועותי מאחורי ראשי. תחושה רעה שוטפת אותי כשאני משפיל מבט אל ג'ואני. לי יש כל כך הרבה יכולת תנועה.

      "את רוצה משהו דיאטטי?"

      "אתה חושב שאני שמנה?" שואלת סקוטי.

      "לא, אני לא חושב שאת שמנה, אבל אסתר מפטמת אותך בסוכרים ואני מתכוון לעשות לך קצת גמילה, אם זה בסדר מצדך. דברים הולכים להשתנות כאן."

      "מה פירוש גמילה?" היא מרימה את זרועותיה הגבעוליות מעל לראשה ומתמתחת. שמתי לב שהיא מחקה דברים שאני עושה ואומר.

      "זה מה שאחותך היתה אמורה לעבור," אני ממלמל. "כבר חוזר. אל תלכי לשום מקום. דברי."