מחלת ילדים

מעבר לבעיותיו הרבות של אלבום הבכורה של אלכס, האסוציאציה הראשונית בהקשרו חייבת להתרחש בזמן אחר: אם אלכס הייתה מוציאה את עשרת השירים שבאלבום הזה ב-1990, מה היה נער בן 17, שנוהג לשתות אצל אושיק חלומות די חריפים, חושב על זמרת ענוגה שמזמרת "אנחנו עלים/נודדים כשנושבת הרוח?". האופן שבו "זה רק אור הירח" (וגם "אביב גפן 3" למשל) היה צוחק ולועג על אלבום מפוהק כמו הבכורה של אלכס הוא פתיח לנושא קצת יותר רחב, שנחזור אליו ממש בקרוב. לפני כן, ישנה אלכס.

לאלכס יש קול מצוין. הוא עמוק ומלא צבע, הוא עולה ויורד, והוא נשמע כמו חלום רטוב לאודישנים של כוכב נולד 22,304. אבל בין הזמרת המצוינת של האירועים המשפחתיים לזמרת מהשורה הראשונה של הפופ הישראלי (לשם פטרונים כמו גפן ועופר מאירי מכוונים להביא אותה), מפרידים עבודה קשה של כוונון והנחיה, שיגרמו לה להרגיש את המנגינה ולא להיעלם בתוכה, או גרוע מזה, ללכת לאיבוד בחלל שבין המוזיקה לרמקולים עצמם. ברוב שירי האלבום נראה שאלכס משוטטת בתוך ומחוץ לשיר, כשקולה פשוט לא מצליח להתחבר לעיבודים, הפשוטים יחסית. האופן הכואב שבו החיסרון של אלכס בא לידי ביטוי מגיע, כמה אירוני, דווקא ברגע שאנטי-זמר כמו אביב גפן נכנס לדואט "עיניים מבריקות": אחרי שאלכס מסיימת את החלק הראשון בשיר בלי שום פרופורציות לטקסט ולפסנתר, גפן מצליח להנדס נפלא את המילים הכואבות של השיר, לבטא כל הברה במקום המתאים לה, כשטונות של ניסיון במכירת תחושה מסייעים לו להפוך כתיבה סבירה לדוקרת.

קשה להאשים זמרת מתחילה יחסית כמו אלכס בהיעדר חוש כיוון, כשאחד המדריכים שלה הוכיח עצמו עם קולות נשיים בעבר: עופר מאירי הצליח במטרופולין להפיק מדנה עדיני ואפילו מדנה ברגר שירה מצוינת וקוהרנטית, אבל כאן, נדמה שהוא פשוט נרדם בשמירה. גם חליפת הצלילים שמאירי וגפן תפרו לשירים, ביחד ולחוד, זורקים את קולה של אלכס למים הקרים של הצורך לרגש ולרתק, ונכשלים שם, פשוט כי היא אינה מוכנה. לכן שירים קצביים יחסית כמו "אם תפסיק לאהוב" ו"עלים", עם קולות הרקע החמודים בפזמון, בולטים על פני בלדות הואליום המפוזרות בהמשך האלבום. בין מאירי לגפן, אסף אמדורסקי מאכזב עם לחן והפקה מוזיקלית ל"כשאשכח אותך", בעוד פלירטוט כושל עם הטריפ-הופ (מה שלא עבד עם השירים של שלמה ארצי, כנראה שלא יעבוד אף פעם). גם ההצבה של אלכס מול מזי כהן עם הקאבר הלא מוצלח ל"מתוח" מאלבום הבכורה של כהן, לא עושה עמה חסד, אלא מעורר געגועים לזמרת האדירה הזו.

כל אלו מגבלות מקומיות, שאלכס תתגבר עליהם עם פיתוח הניסיון והאישיות העצמאית. אך הבעיה החמורה יותר מסתמנת מכיוון כתיבת יומן הנעורים של אלכס עצמה, וכמובן – האופן שבו היא מצטיירת מנקודת מבטם של גפן, מאירי ודנה עדיני. כשגפן היה בן 17, העולם בער לרגליו, והעיניים דלקו מדמעות ועשן. הוא שלח את הצבא למחלקת הלומי הקרב ואת האדם אל הקוף. בכל העולם, גיל 17 הוא אחת התחנות האחרונות שבהן האנרגיה אמורה להישפך בלי שום עכבות או ביקורת עצמית. בישראל, שבה בוגר תיכון מוגדר פחות או יותר על פי צו הגיוס שלו (או היעדרו), הכאב אמור להתפרץ מלוע התותח של רגעי המרד, שנייה לפני שהוא דועך. אלבום הבכורה של אלכס מייצג את התנפצות האשליה הזו במוזיקה הישראלית, ואת אחת הסיבות להתגמדותה אל מול האנרגיה של כל להקה שנייה שמתחילה ב "the": אין בו טיפה אחת של רגש חי, רוטט, שמאפיין אדם שכל החיים לפניו. הוא פשוט נשמע כמו סך כל הטעויות שנעשו באלבום הבכורה של נינט, מינוס הציפיות.

אלכס, "אלכס", הליקון.

לעומת אלכס, כל תזוזה של הדרה לוין ארדי משדרת נשמה וחיוניות. בהחלטה משמעותית ונבונה היא החליטה להכניס את השפה העברית לתוך מערבל הסקס אפיל המרהיב שיש בתוכה, ובשירים כמו "בואי ואראה לך את סוף העולם", הפנטזיה על זמרת סול בשפת הקודש מתגשמת. חבל שאלבומה השמיני של לוין ארדי, "כאילו אין מחר", מתרכז במעבר חד נוסף שלה, לעבר ההיפ-הופ. לא שזה לא חביב, זה מעורר חיוך כמו קטע יו-טיוב בסוף היום, אבל לא זו המשבצת של לוין-ארדי, שקצת מזכירה את הניסיון של אתי אנקרי להיכנס לשטח העוין הזה באלבום "מיליונים". זה והיעדר העריכה באלבום (מוטיב קבוע בקריירה של ארדי) לא צריכים למנוע מכם להתפעל מזמרת שמחפשת את עצמה במקומות לא מוכרים, ודי לא מקובלים בתרבות המקומית: ארדי מחפשת את האהבה של הקהל (שמתבטאת בטקסט המבריק של "סלב אלטרנטיבה", שבו היא נועצת סיכה דוקרת במיוחד בבועה הברנז'אית) ומנסה להגיע אליו בשפה ובסגנון. היא עושה את זה בהתמסרות כמעט תבוסתנית, אבל מלאת חן וחיות. העברית שלה נפלאה, מחודדת ולא מאולצת, ושם כדי להישאר. בזרת שבורת הביטים הצולעים של לוין ארדי יש פי 25 אלף יותר אנרגיה מבכל שיר באלבום הבכורה של אלכס. לוין ארדי שרה כאילו אין מחר, ואלכס שרה כאילו מה שיש, זה האתמול.

הדרה לוין-ארדי, "כאילו אין מחר", עננה.