דרך ארץ: חגיגות ה-60

מערכון פתיחה - האספקט האקטואלי היחיד בתכנית השבוע, חיסול עימאד מורנייה, נראה קצת מודבק ולא מספיק ברור, בתוך מערכון שסבב סביב החרדה הישראלית מפיגועים בחו"ל והנחיות הזהירות המטופשות של משרד החוץ.

אולפן פתיחה - לא שמשהו השתנה בבנימין נתניהו האיש, אבל גם מאום לא השתנה בביבי הדמות - בדיחות שרה, חרמנות ושרלטנות, שיכלו להיות ממוקמים בכל אחת מהעונות הקודמות. גם התמה המרכזית של האולפן, חרדת תושבי שדרות מהקסאמים, נידונה כבר בתכנית הראשונה העונה (לא שהיא הפכה לפחות אקטואלית מאז) ובצורה מוצלחת יותר. שוב, כמו במקרה ביבי, גם כאן הייתה תחושה של הוצאת חומרים קיימים מהבוידעם, יותר מאשר רטיבות של דיו טרי. התוספות של אסי דיין ואון פרלין (מברלין) עזרו לאולפן להתרומם מעט (בייחוד עם בדיחות הילד השמן שהגיעו משום מקום) וכניסתם של משתתפי "הישרדות" בוודאי הצחיקה את מי שצופה בתכנית הזו (לא אני במקרה הזה, למרות שהצלחתי להבין שמשה הוא אידיוט, דן הוא תחמן, ליה היא שוביניסטית וויקה אוכלת הכל. עכשיו אפשר לחזור לראות את דימיטרי מרטין?).

מבזק - הVTRים של טומי לפיד שמדבר על אביו ויאיר, ופצועי שדרות שזוכים לביקור מדליה איציק ושרית חדד היו מצוינים, כמו גם החדשות בהרחבה על וולנטיינז.

חיים יבין - פעם נוספת נראה שהמערכון הזה הופשר מהשבוע שעבר, עת פרש יבין מהנחיית מבט. יבין הוא אחת הדמויות היותר מוצלחות של טל פרידמן והאהובות עלי באופן אישי. משום מה דווקא בפרידה שלו, עם הגרסה ל"One" של יו-2, הוא חסר את כל אותם מוטיבים ארכאיים שאפיינו את הדמות שלו (מלבד הכרטיסיות של התכנית הראשונה והכתבה על כישלון האספרנטו).

קיפוד ודובה מוכרים מנויים לתיאטרון - החן של הדמויות והשטיקים שלהם - המונולוג של נטע-לי והפינג פונג בין קיפוד ודובה - עזרו לפרק החלש ביותר עד היום בעלילות השותפים. גם הפואנטה עם אורלי וילנאי פדרבוש לא הייתה משהו.

הפילוסים - "מי זה הבעל הממושקף?" שאלתי את עצמי. אה, זה מאור כהן, שמתכנית לתכנית הנפח שלו רק יורד. הביקור השני של הפילוסים העונה העלה תהיה שמא הם, שהיו אחד העוגנים החזקים של העונה שעברה, מיצו את עצמם. הנאום של שימי העלה חיוך כרגיל, אבל נדמה לי שקלאסיקות דוגמת "אמי עליה השלום, היא לוקה בגבה", חסרות כדי להחזיר אותם למסלול המנצח.

חגיגות ה-60 - הרגע הראשון בתכנית אמש שהעביר את החיוכים לצחוקים של ממש. הבלבול של רוחמה אברהם בין בוב דילן לדילן מק'קיי (השם ייקום דמה של טוני מרשט), היה מתבקש, חיקוי הדילן של מאור היה סתום והכניסה של שרה'לה שרון (שנראתה יותר כמו מינה צמח), עם שירי המסיק/פדופיליה בכלל רוממה. גם השיר, שניסה לתאר מה היה קורה לו דילן, סיינפלד וספילברג היו נולדים בארץ, היה הברקה.

ישראל המיטב, ביקור סאדאת - אני יודע שאני כבר חוזר על עצמי, אבל השילוב של בדיחות תימנים, ערבים ובבה אידילסון, עם הסאטירה הלועסת של מעבר רפיח הפרוץ והקסאמים, הוא מנצח. הרגע הטוב ביותר של התכנית (הקצת פרווה).