אהבה מעבר לפינה

רומן גרנט שוכב חסר אונים במיטתו של ביל הנריקסון. עיניו של ביל רושפות כאשר הוא מביט בו ושואל "איך יכולת לגרש אותי, רומן? הייתי רק ילד". רומן מביט בביל ביראה גדולה ומשיב לו "כן, אבל תראו אותך עכשיו!".

אם יש מישהו שמסוגל פיזית ולוגיסטית להיות פוליגמיסט זה ביל הנריקסון. העונה השנייה של "אהבה גדולה", פריצת הדרך האחרונה של ערוץ HBO, הוכיחה שיש לו כשרון מדהים לצאת מכל עסק-ביש שחייו המסובכים והדיסקרטיים ושלוש נשותיו זורקים לעברו, כאשר ידו (הנקיה) על העליונה. הדינמיקה של העונה השנייה של "אהבה גדולה" היא דו-קוטבית וקיצונית, הרבה יותר מבעבר. אחרי 24 פרקים כבר די ברור לנו - גם מי שלא מאמין בעיקרון הפוליגמיה, ישוע הנוצרי והכנסייה המורמונית - שייעודו האלוהי של הנריקסון הוא להנהיג. להנהיג את האמ"מ, התאגיד העסקי של הפוליגמיסטים, לעבר הצלחה כלכלית ולהיות הנביא המוצלח ביותר שהיה בג'וניפר קריק, מקום מושבם. הצביטה שאנו חשים כאשר אנו למדים שהנריקסון כלל אינו רוצה בייעוד השמימי שהוענק לו, אלא מעוניין בסך הכל לחיות את חייו בצורה הנורמלית ביותר המתאפשרת לו, מסבירה בצורה המדויקת ביותר את הגדולה של "אהבה גדולה": הזדהות טוטאלית עם ערכים, מוסר, אמונה וייעוד, בעולם כל כך רחוק מאתנו. "אהבה גדולה" לוקחת את המארג הסיפורי הסבוך שלה (אינטריגות בתוך הכת הפוליגמיסטית, המאבקים בין הזרמים השונים אצל המורמונים), הצמתים המוסריים וקדושת שלמות המשפחה וגורמת להם להיראות רלבנטיים גם עבור רווק תל-אביבי סרבן ילודה.

בהנחה שהעונה הראשונה הייתה סוג של אקספוזיציה ארוכה (משפחות גדולות אחרי הכל), הרי שבעונה השנייה יוצא לנו להכיר את הדמויות הראשיות (ומספר משניות) באופן אישי ופרטני יותר. היא גם מבהירה לנו שלביל יש רצונות משלו, שלאו דווקא עומדים בקו אחד עם רצונותיהן של נשותיו, חבריו לעבודה ואולי אפילו אלוהיו. מארג'ין, האישה השלישית ומי שבעונה הראשונה הצטיירה כתמימה ואולי אף מעט חילונית, קיבלה העונה הרבה יותר דקות מסך ועומק. אם קודם לכן התקשינו להבין את טיב היחסים בינה ובין ביל, ותהינו מה היה פשר הצטרפותה למשפחה, הרי שהעונה היא קיבלה נפח ועומק; האסימון בנוגע ל"עיקרון" נפל לה, מה שעוזר לנו גם להבדיל אותה מניקולט (קלואי סוויני) – בעוד מארג'י ניגשת ל"עיקרון" מתוך אהבה כנה לביל ולמשפחה, האמונה של ניקי היא אנוכית לחלוטין ומלאה בפחד מהצפוי לה בחיים הבאים. בכלל, ככל שהתקדמה העונה, התחוור לנו כי רבות מן האינטריגות בעולם הזה, הן למעשה ויכוחים על הצפי בעולם הבא (כמו אצל כל פונדמנטליסטים). בפרק הלפני האחרון, בסצינה שהייתה לא פחות מקורעת לב, התברר טיב הסכסוך בין ברברה, האשה הראשונה שכלל אינה מגיעה מתוך "העיקרון" אלא השלימה עמו מתוך אהבה מוחלטת לביל, למשפחתה: אמה משוכנעת כי כל עוד היא אחראית לחיי הנצח שלה בעולם הבא, עליה לעשות כל שהיא יכולה על מנת שבארב תעזוב את חטא הפוליגמיה ותחזור לחיק הכנסייה המורמונית.

הפחד של בארב מאישה רביעית, היעדר האמונה שלה ב"עיקרון", הפחד שלה מעתיד ילדיה והפקפוק במוסר ההולך ומטשטש של בעלה (בעקבות רכישת "משחקי וויבר", חברת משחקי הימורים, שנעשתה לא רק מתוך תאוות בצע, אלא גם מתוך יצר נקמה) גורם לסדקים בינה ובין המשפחה להתגלע, ונדמה כי רגע עזיבתה הולך וקרב. למרות שאנחנו כצופים מחזיקים אצבעות למשפחה המורחבת, בסתר היינו רוצים שביל יחיה רק איתה.

השאלות המרכזיות לקראת העונה השלישית הונחו בשני הפרקים האחרונים – האם ביל יישא בעול למרות הכל ויירש את רומן גרנט (שבינתיים נשלח לכלא), או שמא יהיה זה בנו הבוגדני, שפל, צמא כוח ומוג הלב (ועל פי רמזים שונים גם הומוסקסואל), אלבי גרנט? מה יהא גורלם של הילדים הגדולים לבית הנריקסון (בעיקר הילדים של ברב)? שרה המדהימה - בעזרת החבר החדש שלה, סקוט - מתחילה להבין שאין לה מה לחפש במשפחה הזאת ואינה מוכנה לחיות לפי "העיקרון", ולעומתה בני, אחיה, מתחיל להבין את היתרונות בריבוי נשים, למורת רוחם המפתיעה והמעט צבועה של אביו ואמו. אבל אולי הדבר המפתיע ביותר שקורה ממש לקראת סוף העונה - וזה שוודאי יצור סיטואציות מסובכות עוד יותר בעונה הבאה - הוא יציאתה מהארון של המשפחה המורחבת. זאת הרי הייתה מלכתחילה השאיפה הגדולה ביותר של ביל - בהתחלה הוא עצמו עושה זאת מול אנשי "וויבר משחקים", ובהמשך מארג'י מול אנה וברברה מול השכנים; נראה שלחברי המשפחה נמאס לחיות בבושה והם מחליטים בזה אחר זה לקחת את הסיכון הגדול מכולם ולהתוודות על היותם, בעצם, פושעים.

"אהבה גדולה" היא עוף מוזר בין שאר הסדרות של HBO. אף אחד לא מקלל שם, אף אחד לא מעיז אפילו לשאת את שם ה' לשווא. העולם של "אהבה גדולה" הוא עולם נוצרי דתי. יש בו מחסור כמעט מוחלט בדמויות חילוניות לחלוטין, בטח ובטח כאלו חיוביות. הגיבור הראשי הוא אולי הדמות הכי דתית בסדרה שלא צמאה לכח פוליטי בקהילת המורמונים, ורק בגלל שכרגע הוא יותר ויותר מתעניין בכוחו של הדולר. פרדוקסלית, זה עושה את הסדרה מפחידה עוד יותר מ"הסופרנוס" והזויה עוד יותר מ"קרניבל". הרוע הוא רוע תנכ"י כאשר מונחים כמו "כפרת דם" לא נחסכים והפוליטיקה הפנימית במסווה של חזיונות ועדויות מצטיירות ככח המשחית ביותר. במובן מסוים, "אהבה גדולה" היא ראי שניצב אל מול אמריקה, שכל כך מפחדת מהפונדמנטליזם האיסלמי, ומתקשה לראות שבחצר האחורית שלה מתחוללים דברים לא פחות מסוכנים. במובנים מסוימים, אולי אפילו מסוכנים הרבה יותר.