Goldfrapp Seventh Tree
אני מציע להתעלם מהתקליט הזה. אין בו שום דבר שראוי לזכור, מעבר לעובדה שפעם היה יותר כיף. זה לא חזרה ל"Felt Mountain" היפה והמקורי, כמו שנטען בכל מיני מקומות. זה סתם גיבוב של מחוות ריקות לאייר, רק בלי האלגנטיות והכישורים המלודיים שיש בטונות לצרפתים האלה. באופן אישי, אני חושב שהכיוון הגלאמי של שני התקליטים האחרונים דווקא עבד יופי, ולא כל כך מבין את הצעד הנוכחי. אנא הימנעו.
Lightspeed Champion: Falling off the Lavender Bridge
בגלל הלוק המאומץ של הבחור הזה על העטיפה, בגלל שזה יוצא בדומינו, ובגלל הלבנדר בשם התקליט, חשבתי שאולי יש כאן משהו מעניין. עכשיו מתברר שזה הסולן לשעבר של הלהקה הגרועה ההיא, טסט אייסיקל, שממשיך לעשות מוזיקה מנג'סת גם בקריירת הסולו שלו אם כי קצת יותר בשקט. את הנוכחי הוא הקליט בנברסקה, אצל כל החבורה של סאדל קריק (פעם ראשונה שהם רואים כושי, מן הסתם), וזה יצא עוד יותר משעמם מהתוצרת הרגילה שלהם. אני ממליץ שלא להוריד את האלבום הזה, אלא אם כן זה באסלה.
Eels Meet the Eels
למרות שהמוזיקה שלו לא תמיד איי איי איי, מיסטר אי של האילז נתפש אצלי כבחור עם הרבה דיגניטי. מהסוג שאתה מכבד גם אם הוא לא פועל בדיוק על פי הכללים המקובלים עליך (שזה להשתדל לא להשמע כמו בק). העובדה שהוא פופולרי כאן באופן יחסי תמיד נתפשה בעיניי כסוג של אנומליה חמודה, ובגלל זה אני עוד יותר אוהב אותו. האוסף הנוכחי מסכם 10 שנות פעילות, 1996 עד 2006. הוא מתחיל, כמו שאפשר לצפות, ב"נובוקאין לנשמה", ונסגר 23 שירים מאוחר יותר, עם "Losing Streak" המעצבן מהפסקול של שרק. באמצע יש את כל מה שאתם צריכים לדעת על הקריירה של האילז, כולל ביצוע מזעזע ממש ל"Get Your Freak On" של מיסי אליוט. הדיסק השני במארז מכיל 12 קליפים, ומשלים מסמך ראוי. פריקים רציניים יותר יכולים לשים יד גם על מארז מקביל, בן שני דיסקים ודי.וי.די, עם בי-סיידז, רייריטיז, הופעות חיות וכל מה שצריך.
Chow Daddy Never Fade
האדיט הזה קצת ישן, אי שם מאמצע השנה שעברה, אבל וואלה, עדיין לא כדאי לפקשש אותו. ריקלוס החמוד, תחת השם צ'או דאדי, עושה מ"Good Feelings" של רוני לוז בונבוניירה משגעת. נא לפנות לווריאציה הזאת מקום בתחת.
עוד בוואלה!
מוסר השכל
כהמשך ישיר לקדחת הוט צ'יפ שעשתה בי שמות בחודש האחרון, הגעתי סוף סוף לתקליט הראשון שלהם - "Coming On Strong" מ-2004. מה אני אגיד לכם, חרא אינדיטרוניקה עגום ומאמלל שכזה לא שמעתי כבר הרבה מאוד זמן. בחיי, תודה גדולה לאל שלא קלטתי את הטיפוסים האלה בזמן אמת, אחרת לכו תדעו איפה היינו היום. אבל המסקנה האופרטיבית שלי מכל הסיפור הזה היא תמיד להושיט את הלחי השנייה.